שרי רעה?
עלילת חייה של שרי אריסון כבר הפכה לרב מכר של רם אורן. העושר המופלג שלה והתנהלותה התקשורתית עזרו לנו למלא את אחת המשבצות שהציבור זקוק להן: "העשירה הרעה"
זו היתה רק שאלה של זמן עד שגרסת הטלנובלה, מצולמת או כתובה, תגיע אלינו. את "היורשת" של רם אורן לא קראתי, אסתפק כאן בתירוץ שטרם הספיקותי. מבט אחד אל גב הכריכה מבהיר שהעלילה - בדיונית לגמרי – מבוססת על נסיכת הממון האחת והיחידה שמבליחה מדי פעם במצעד גיבורי התרבות שלנו: שרי אריסון.
רשימת פורבס שמדרגת את המיליארדרים בעולם משקפת יפה את פער ההכנסות בין נשים לבין גברים. רוב הנשים העשירות בה לא ייצרו את הונן במו ידיהן אלא ירשו אותו או התחתנו איתו. ברשימה הזאת יש כמה ישראלים, ביניהם האחים עופר, ארנון מילצ'ן, חיים סבן: כולם במאוחד ובנפרד אינם מעוררים את סערת הרגשות שדמותה הציבורית של אריסון, הישראלית היחידה, ידעה לעורר, מאז שנקלעה למערבולת ציבורית שראשיתה בפיטורי 900 עובדים בבנק הפועלים ואחריתה בגלות-מרצון למיאמי.
עשירי תבל הם סוג די חדש של גיבורים גלובליים, שהדמיון הפופולארי מצמיד להם אגדות מזדמנות, בהעדר מידע של ממש על אורחות חייהם. אנחנו "מכירים" אותם מתוך התקשורת, אנחנו נהנים לפנטז על האפשרות שאיכשהו תיגע בנו פייה טובה ונתקרב לאגדה – ואנחנו נהנים לשנוא אותם, מפני שהפנטזיה לא מתגשמת. לא לטוביה החולב ששר "לו הייתי רוטשילד", לא לאחרון הקריקטוריסטים שנהנים להתעלל בביל גייטס. המרחק בין חשבון הבנק של שרי אריסון לזה של רוב האנושות יישאר תמיד בלתי נתפס.
המוצא היחיד שיש לעשירים מפני גילויים של שנאה ציבורית הוא התנהגות שמציבה הילה של קדושה בינם לבין כספם, ואת זה אפשר להשיג בשתי דרכים: גינונים של אצולה ופילנטרופיות מתוקשרת היטב. כשצפינו בנסיכה דיאנה רכונה לעברו של חולה איידס או קטוע-רגל מפיצוץ מוקש, סלחנו לה על השתייכותה לאחת המשפחות העשירות בעולם. כשאנחנו קוראים את הביוגרפיה של ג'ון ד. רוקפלר, ליבנו נפתח אל מי שהוריש את מירב הונו למפעלי תרבות.
יש כמובן גם אפשרות שלישית. שקיעה באלמוניות תקשורתית מוחלטת, אבל אנחנו הרי חיים בעידן שבו הפרטיות היא נכס מוזר: מצד אחד יקר מאד, מצד שני – מי באמת מעוניין בה?
החלטה עסקית
לא כל עשיר מופלג ניחן בתערובת הנכונה של קסם אישי ויחסי ציבור ראויים. שרי אריסון ויועציה הכלכליים הובילו החלטה עסקית שסימנה אותה כ"עשירה רעה", ובתבנית האגדית בה אנחנו מציבים את עשירי תבל, לא היתה לה כל דרך לתקן את הנזק הציבורי שנגרם לתדמיתה: אפילו אם, נניח, היתה מקימה בית חולים חדש לנזקקים בכספי הקרנות שלה, התווית של קפיטליסטית מנצלת לא היתה נמחקת לעולם מכל עשייה ציבורית שלה: מאידך, עשרות מיליוני הדולרים שהקרנות הפילנטרופיות שלה השקיעו בארץ, לא נקשרו מעולם בשמה ולא עמדו לצד הזכות כשנגררה לככב בקמפיין מתוקשר של עובדי הבנק וההסתדרות נגד הפיטורים.
למה זה קרה? חיטוט בארכיונים מעלה את ההשערה, שהבעיה טמונה בגינונים. שרי אריסון לא השכילה להיחלץ מתדמית של, תסלחו לי על הביטוי – פרחה מצויה. היא נדחקה לשם לא מעט בשל בחירותיה האישיות, אבל גם בגלל שהסנטימנט הציבורי רצה לראות אותה ככזאת.
את התסכול שמעוררים בנו עשירי תבל אפשר לנצח רק כאשר הדמיון הפופולארי מחליט להפריד בין תמונת החיים המושלמים שלהם לבין מציאות תקשורתית שהדמיון הזה יוצר בעצמו. עצם קיומם של בני-קורח המודרניים הללו נסבל יותר כשנמצאות סיבות ראויות די הצורך לתעב אותם, וכשאנחנו יכולים לחוש סוג מסויים של עליונות מוסרית עליהם. ככה שרי אריסון מתנהגת? אומר אדם לעצמו, אני לעולם לא הייתי מתנהג כך לו היו בידי נכסיה, אומר האדם ובודק שוב את מצב האוברדראפט שלו, והפעם בתחושת נצחון זעירה.
הטעות הציבורית הרצינית ביותר שלה היתה ההחלטה להתבכיין. אם היה סיכוי כלשהו לתיקון המעוות, רני רהב הרס אותו. מדיניות של אין תגובה יאה במיוחד לעשירים. אנחנו לא רוצים שהם ישחקו במגרש האמוציונלי של התקשורת. הם צריכים להיות מורמים מעם – או נרכנים אל ילד חולה, אבל בשום אופן אסור להם –כמו לבני אצולה ובעלי פריבילגיות אחרות –לבכות על מר גורלם. הם אמורים לקבל את הביקורת הציבורית בהכנעה, בלי קרבות רחוב. באלה לא ינצחו. ואכן, בקרב מתוקשר בין רני רהב כדובר לבין שלי יחימוביץ' כעיתונאית לוחמת, ובהתחשב בעובדה שלעולם נתמוך באנדרדוג – לא היה לשרי אריסון כל סיכוי.
פרופיל תמוה
כל מה שאירע בעקבות הקרב הזה הוא סיפור שאחריתו ידועה מראש. באגדות, אין לגיבורים סיכויים רבים לשקם את תדמיתם הפצועה, ואריסון בחרה לעשות זאת בפרופיל תקשורתי מאוד תמוה, שמצד אחד העצים את התחושה שמדובר בפרחה ניו-אייג'ית תמהונית ומצד שני חשף רק פן רגשי אחד שלה, בדיוק זה שאסור היה לה לחשוף - הפן של הנעלבת. לעשירים אנחנו לא מרשים להיעלב כאחד האדם.
ובשיא העלבון קמה והלכה מכאן, וגם אם הודיעה שהקרנות שלה ימשיכו לפעול באופן כלשהו, קשה היה לחוש הכרת תודה. שרי אריסון לא סיפקה לנו את הגיבורה שרצינו: מורמת מעם אבל בכל זאת אחת משלנו, עשירה באורח דמיוני ומשום כך בעלת מצפון חברתי מפותח, ואצילה בכל מהלכיה. מה לעשות שהפרופיל הציבורי שלה הפוך לגמרי?
תרבות מקומית, קטנה וקרתנית ככל תהיה, זקוקה לא רק למודלים של חיקוי אלא גם לאייקונים שנואים. את שרי אריסון קל לשנוא. שר האוצר שלנו אחראי לפיטוריהם של עשרות אלפי עובדים, אבל הוא הולך וצובר פופולאריות. ואריסון? אף אחד כבר לא יכול לסדר לה הילה של קדושה, התנהגות של אצילה – וקורטוב אהבה ציבורית.
צילום: צביקה טישלר
מומלצים
