ביאליק לא גר כאן יותר?

החודש יצאה לחנויות הספרים אסופה של שירי האהבה שכתב המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. הפרוייקט - יוזמה משולבת של המו"ל המנוח אוהד זמורה, הסופר חיים באר והצייר והמאייר דני קרמן שציוריו מעטרים את הספר - נולד כחלק ממכלול אירועים המציינים 70 שנה למותו של ביאליק.

25 שירים מקובצים באלבום, שנפתח במסה קצרה שכתב באר על הפער בין דמותו של המשורר, כפי שהצטיירה והסעירה את דמיונם של המונים שראו בו את גדול המשוררים העבריים, לבין אלה שפגשוהו פנים אל פנים והתאכזבו ממראה הסוחר שלו. "יש כאן בהחלט מאמץ הרואי להרגיל אנשים לטעמים אחרים ממה שהם מתורגלים בהם", אומר באר על הוצאתו לאור של האלבום "היא יושבה לחלון" ומוסיף, "האסופה מלווה בציוריו של דני קרמן כחלק מהמאמץ להביא מעטפת חדשה לשירתו של ביאליק".

באר מצר על המהירות בא מוותרים כאן על אבני יסוד תרבותיים, וכמה לימים בהם גם בישראל, כמו באנגליה ובצרפת, נוכל למצוא בחנויות הספרים, ליד הספרות העכשווית, גם קלאסיקה עברית נגישה ונושמת. לדעתו, שירתו של ביאליק זקוקה לאוורור מאותה הסיבה שיש אנשים שרואים ביונה וולך, בזלדה ובלאה גולדברג משוררות מיושנות. "המהירות שהכל נעשה כאן פאסה היא איומה", אומר באר, "הבעיה היא שאנחנו לא מוכנים לקרוא דברים מתוך זמנם, מתוך המקום שהם נכתבו ומתוך רקמתם. הפסקנו להקשיב, ואני לא יודע למה, אולי צריך לתלות את זה במציאות עולמית שבה הכל מתיישן נורא מהר ומאבד את עצמו לדעת. כשבאים לקרוא טקסטים קדומים צריך להיערך אחרת, לעשות סוויטש ולתת לעצמנו להיכנס לקצב שלהם. אחרת נאבד גם את טשרניחובסקי, אלתרמן וזך ואז - עם מי נישאר?"

יכול להיות שקוראי השירה הולכים ומתמעטים, שהשירה באופן כללי פשטה את הרגל?

"כשהייתי בן 20 עבדתי בעיתון, ובאחד הערבים ניגש אליי המגיה, שהיה כבן 40, לאחר שראה אותי קורא את זך. הוא שאל אם אני נהנה מן הספר. עניתי שכן. שאלתי אותו אם הוא אוהב שירה והוא ענה: 'עבורי זו שירת הדגים – הם פותחים וסוגרים את הפה ואני לא שומע כלום'. עבור דור שלם השירה הפכה לשירת הדגים וצריך להימצא לכך פתרון בהרחבת מרחבי הטעם. שירת ביאליק היא לכאורה בסיסית, אבל גם יסודות של בניין ושורשי העץ שהם בסיס, קבורים עמוק באדמה. הם נמצאים ותומכים אבל נותרים עלומים. ספרות ושירה זקוקים לאוויר, היום יותר מתמיד אני מבין שצריך ללמד את הקוראים להיפתח גם לטעמים אחרים מאלה שהם מורגלים בהם".

שירתו של ביאליק, לו הייתה נוצרת כיום, הייתה נחשבת לקנונית?

"לא בטוח, אני חושב שהשירים שלו לא היו מתקבלים כיום מכיוון שהשפה השתנתה וגם הקוראים. ביאליק נשען על שפת המקורות והשתמש בהם כבמסכות, ואני אתן דוגמא - כשעמוס עוז קרא לרומן שלו 'מנוחה נכונה' הוא לא התכוון ל'שלאף שטונדה' של יהודית קציר. היה לו ברור שקוראיו מבינים שצירוף המילים מתכוון למוות. בגדול - ברנר, הזז, שלונסקי ואלתרמן ניהלו גם הם עם הקוראים שלהם דיאלוג כפול, רב-פנים, שבו עיקר המשמעות נמצאת מתחת לטקסט ולא בתוכו, היא מוסתרת וחבויה, אך הגדול מכולם בתחום זה היה ביאליק.

"השימוש שלו באינטרטקסטואליות משוכללת ומבריקה כמו תשבצי הגיון. כשהוא כתב 'שמים בקשו רחמים עליי', הוא ניהל דיאלוג עם מותו של משה שפנה לשמיים בבקשת רחמים לפני מותו. את המסע המרתק הזה בשירתו של ביאליק לגילוי הדיאלוגים הסמויים עם המקורות, הקורא העברי כיום מפספס. יש דוגמא מצוינת לאינטרטקסטואליות שכזו בשיר שכתב לאהובתו הציירת אירה יאן, שנטשה אותו. הוא רצה לרמז שהיא מזדיינת עם כל אחד וכתב: 'ציירת היא ועסק לה עם המכחול והשפופרת'. בעברית עתיקה מעשה מכחול בשפופרת רוצה לתאר יחסי מין. ביאליק הסתתר מאחורי מסיכת השפה וזו אחת מגדולותיו - המשא והמתן שהוא ניהל בין הטקסט לסאבטקסט. זה נכון שאם קוראים את ביאליק כפשוטו הוא מצטייר כתמים, אבל צריך להתחבר לניואנסים, יש בו את הפשט ויש את המעבר".

שלוש אהבותיו הגדולות של ביאליק – רעייתו מניה אורבוך, הציירת אירה יאן וחיה פיקהולץ - לא דיברו עברית. כאיש שחי את השפה העברית והשתמש בה כדי לחשוף את נפשו, יש בבחירת אהבותיו מן הטראגי.

"יש בהחלט מן הטראגי בכך שכל אהבותיו של ביאליק, אלה שרצה לקשור את גורלו בגורלן ולהפוך אותן לסוד עולמו, לא אחזו את המפתח לעולם שלו. זו חידת נפש מרתקת שנותרה לא פתורה מדוע הוא בחר בנשים שלידן הוא נותר לבוש, נשים שהוא ראה אותן אך הן לא ראו אותו, כאלה שלא דברו את עולמו ושלידן הוא רצה להיות מוגן. מהבחירה הזו עולה אדם מאוד בודד, טראגי ומסובך. אגב, רק אדם מסובך עם בעיות רציניות בתחום האהבה יכול לרצות באישה שתהא לו אם ואחות, שזה בעצם לרצות כמו ילד את הלא מושג ואת האסור. אהבת אם ואחות אינה ניתנת למימוש, והשיר הזה הוא רק אחד מאלה שחושפים את הסיבוך הבלתי ניתן להתרה בחייו של ביאליק. שירי האהבה שלו מלמדים אותנו יותר עליו מאשר על אהבתו, על מורכבותו ואומללותו של המשורר".

מאיפה נולד לדעתך הפער בין כתיבת הזקן החכם שהולידה את "על השחיטה" וכתיבת הילד שמבקש את הלא מושג ב"הכניסיני"?

"ביאליק הוא מזן של אנשים ששלבים שלמים בדרך לבגרות נגזלו מהם מסיבות שונות ומשונות כמו עוני, יתמות, הורים אומללים ומאמללים. הוא עבר מהר מדי מילדות לאחריות של מבוגר והבגרות שלו אינה טבעית, היא לא הבשילה. החיים צריכים לעבור בבישול איטי כמו על פתילייה ועל קיצור תהליכים משלמים מחיר יקר. גם היום אני חושב שגדל כאן דור שלם שקפץ מילדות לבגרות, וברור לי שבעוד 50 שנה תהיה בכייה נוראה על אנשים שלא נתנו להם להבשיל, מנעו מהם ייסורי נעורים והקפיצו אותם לבגרות ללא כיסוי".