בדיוק כשחשבנו שנפטרנו ממנה

הו, לא! "אסתי המכוערת", ערוץ 2, שבת, 20:45

"אסתי" חזרה. כמו לאסי מפורעשת שהשלכת מהבית באישון לילה מרחק מאות קילומטרים מהשכונה והיא שבה ומופיעה, לאסונך, על סף דלתך – כך "אסתי"; מסרבת להרפות.

זו העונה האחרונה. היא לא שונה מהקודמת. "אסתי" היא עדיין משחטת-רכב עזתית שבה מונחים, בעירבוביה, חלקי פח טלוויזיוניים מחלידים. הכתיבה והמשחק עדיין בתחרות צמודה, מי עלובה יותר. בינתיים התוצאה תיקו אפס. עודד קוטלר מחומם כאן במיקרוגל. ליאון רוזנברג, אולי הגרוע שבמציגים (הבהרה: המציגים אינם שחקנים), נותן משחק מחורר כקיר בית נטוש בדאונטאון רפיח. הכתיבה מלאה משחקי מילים מהסוג שלא היה עובר בכניסה לביטאון סולל-בונה. גם כטלנובלה, "אסתי" נותנת שירות רע במחיר מופקע.

"אסתי" איננה קאמפית, פארודית, פוסט-מיכאלית או דאדאיסטית כפי שב"קשת" נהנים לחשוב; היא טלנובלה. נוספת. הראשונה המשודרת בפריים-טיים. בדיחה ארוכה מדי שכבר בתחילתה אתה יודע ששמעת אותה בעבר. שימו לה מחסום-פה, קישרו אותה לעמוד, תירמו אותה לחבורת פועלים תאילנדים מורעבים; היא תחזור. הנה, כבר מדברים על סדרה-בת עם שייקה. לאאאא!!

ממתק מועשר: "סוף הדרך", ערוץ 2, חמישי 20:45

אפשר רק לקוות ש"סוף הדרך" – תוכנית מציאות עשויה היטב ועסיסית – לא תלך לאיבוד דרך המרפסת השיווקית הרעועה של "רשת".

יש כאן מוצר טוב. לא שהיה לי מושג. מהפרומואים ל"סוף הדרך" הבנתי שמדובר במעין הפקת-מציאות ירחמיאלית המיועדת לחובבי טיולי-שבת, לוגמי מימיות, נועלי פלדיום, צמודי מגדירי צמחים, אורי דבירים וחמיצרים לסוגיהם. מתברר, דליק, שטעיתי. "סוף הדרך" היא תוכנית שרירית. היא לוקחת את "המירוץ למיליון" – הפפסי קולה של תוכניות המציאות האמריקאיות הוותיקות (בהנחה ש"הישרדות" היא הקוקה) – ונותנת לו גירסה מקומית שעובדת היטב כנגד כל הסיכויים.

המתמודדים יודעים להישבר, להיפצע, לרגש. נעמה, מיס פולניה-פלוס ("מים! תביא לי מים!", "אתה רואה? ידעתי!") היא מישהי שמתחשק לפגוש שוב ולו כדי לשנוא שוב. יקיר, הספק-הומו ספק-טרחן, הוא התגלמות הטיפוס הישראלי החדש אותו נוכל לכנות הטרחנומו. ונדב ולובו, כמובן, הם האנשים שיפנו בתחינה להשם גם במקרה שירצו לברר מה השעה. כולם ראויים לעיון, ו"סוף הדרך", בעריכה צפופה, יודעת לארוג מהם דרמות אנושיות קטנות ומצוינות שהן הבסיס ההכרחי לפורמט.

ישראל, שבמרחביה המוגבלים מתרוצצים כולם, איננה העולם המסחרר ועתיר התקציב העומד לרשות "המירוץ למיליון"; היא אקזוטית כחומוסיה בתחנת דלק. ועדיין: מי ידע שבגיחון יש 700 מדרגות מתישות? לרגע כמעט מתחשק לצאת לטייל (זה עובר, לא לדאוג).

"סוף הדרך" מסתמנת כממתק מועשר בוויטמינים, ישראלי מאוד, משהו לדבר עליו. ב"קשת" כבר היו דוחפים לכם אותה עם זונדה לווריד. "רשת" עדיין לא השלימו את המאסטר בשיווק, מה גם שעוד שניה מגיחה "טלעד" בגירסה משלה. אני עם נעמה. תנסו.

כוכב מודח: "כוכב נולד 2", ערוץ 2, שישי 21:00

צביקה, תגיד, איך מעבירים שעה שלמה עם שלושה מתמודדים בלבד, בלי שופטים, בלי תחרות ממשית, כמעט בלי עניין? לא יודע, יואב, איך?

אולי נריץ קטעים שכבר שודרו, כמו שאנחנו תמיד עושים? רעיון טוב, צביקה. אבל מה עוד? אולי שהמתמודדים ישירו שוב את שירי האודישן? הולך, הולך. תגיד, אפשר לבזבז שלוש דקות על אסף אשתר? חייבים, יואב. הוא מקבל משכורת. תגיד, אנשים לא ישתעממו אחרי חצי שעה? ישתעממו, צביקה, אבל אתה יודע מה? כבר התחלתי להתרגל לנסיגה שלנו ברייטינג. דווקא נעים.

תגיד, יואב, יכול להיות שידיחו את אלון ליטבק? לא, די, מה פתאום. וגם אם כן, אין סיכוי שיגעו במיכל רשף.

אז, תגיד, מי תעוף?

נו,היעל שחר הזו, הדודה-מהחתונה הזו. ברור. מה, לא?