החייל הטרמפיסט נפגע פעמיים
חייל שעלה על טרמפ נפגע בתאונה, אבל הרגיש כאבים רק לאחר כמה שעות. הוא טופל בבית חולים ומאוחר יותר המליצו לו לתבוע פיצויים מקרנית. ביהמ"ש דחה את התביעה וקבע כי החייל "ניסה לקטוף פרי מן ההפקר", והוא אף חויב בהוצאות משפט
אריאל טוקוב, חייל בן שמונה עשרה, נסע לבסיסו בטרמפ אזרחי. באחד הצמתים, נכנס רכב באחוריו של הטרמפ. טוקוב חש מכה חזקה ושמע את הנהגים מתווכחים ביניהם, אולם מאחר שדרכו לבסיס אצה לו והוא לא המתין לסיום שיח הנהגים הניצים. טוקוב יצא מהרכב והמשיך באוטובוס.
כאשר הגיע לבסיס החלו כאבים. טוקוב הסביר למפקדו מה קרה, וזה שלח אותו לבית החולים. בבית החולים אובחנה אצל טוקוב צליפת שוט בעמוד שדרה צווארי. טוקוב שוחרר מבית החולים עם צווארון רך והמלצה לימי מנוחה.
כעבור זמן פגש טוקוב בעורך דין, שהפנה את תשומת לבו לכך שהוא זכאי לפיצויים. בהעדר פרטים אודות חברת הביטוח של הנהג שהציע לו טרמפ, הגיש טוקוב תביעה נגד הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, הקרויה קרנית.
פרויד היה נוהג לומר, כי מקום בו מחפשים אשמה, איש אינו לוקח אחריות. ואכן עד לשנת 1976, בן אדם שנפגע בתאונת דרכים, היה מתגלגל בבתי המשפט שנים על גבי שנים, כדי ששופטיו יקבעו מי אשם בתאונה.
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נקט בגישה אחרת. חוק הפיצויים לקח אחריות על כל מי שנפגע בתאונת דרכים, ללא כל קשר לאשמת הנפגע. המימון נעשה באמצעות הפרמיות המשולמות על ידינו הנהגים.
כדי להשיג מטרה זו, הורה החוק, כי כל חברת ביטוח, תפצה את הנוסעים במכוניות שבוטחו על ידה ואת הולכי הרגל שנפגעו על ידי הרכבים שבוטחו על ידה, בלי שום קשר לאשמת מבוטחה של חברת הביטוח.
לעיתים, לא ניתן לזהות את חברת הביטוח של הרכב בו נסע הנפגע. גם נפגעים אלה, שאינם יודעים לאיזו חברת ביטוח לפנות, לא הוזנחו על ידי החוק. חברות הביטוח מעבירות לתאגיד ממשלתי בשם קרנית, למעלה מ-5% מהפרמיות שהן גובות מאתנו הנהגים, על מנת שקרנית תפצה נפגעים אלה.
אלא שיישומה של חשיבה אחרת זו, למרות שעוגנה בחוק של הכנסת, נתקל באבן נגף בלתי צפויה. נהוג לומר, כי הקושי להוציא את עם ישראל מהגלות, משול לכאין וכאפס לעומת הקושי להוציא את הגלות מעם ישראל.
כך מסתבר, כפי שנראה להלן, לא קל להוציא משופטינו את הצורך לחפש אשמים, למרות שחוק הפיצויים שחרר אותם ממשימה זו.
עניינו של החייל אריאל טוקוב הגיע לדיון בפני השופטת ניצה מימון-שעשוע מבית משפט השלום בכפר סבא. אכן, מודה השופטת, על פי לשון החוק, קרנית חייבת בתשלום פיצויים במקרים בהם הנהג הפוגע ומבטחו אינם ידועים.
אולם לדעת השופטת מימון-שעשוע, יש לצמצם את מספר הזכאים לפיצויים מקרנית, רק לנפגעים נטולי כל אשמה לכך שהנהג ומבטחו עלומים, דוגמת תאונות "פגע וברח". לפי השקפת השופטת, הנפגע יצליח ליהנות מקרן הפרמיות, הנצברות בקרנית עבורו, רק כאשר סיבות חיצוניות מיוחדות מנעו ממנו לאתר את הנהג, או כאשר הנפגע היה מצוי בעת התאונה במצב גופני, שכלי, או נפשי מיוחדים, או כשהוא קטין.
במקרה של טוקוב, ממשיכה השופטת וקובעת, רק רשלנות ואזלת יד מצידו גרמו לכך שעזב את זירת התאונה ללא קבלת הפרטים.
וכאן מגלה השופטת את הסיבה האמיתית לכך שטוקוב העז פניו לתבוע את קרנית. טוקוב, חושפת השופטת, הגיש את התביעה בעצת עורך דינו. אלמלא עורך הדין, טוקוב לא היה מעלה על דעתו לממש את זכויותיו. בבחינת "קטיפת פרי מן ההפקר", כך כלשונה של השופטת. השופטת מימון-שעשוע דחתה אם כן את תביעתו של טוקוב תוך חיובו בהוצאות המשפט.
מה טעם לפגם?
בשולי הדברים, אנו מבקשים להביע את דעתנו, כי נסיבות המקרה מראות בעליל על כך, שהחייל טוקוב לא הצטייד בפרטי נהג הטרמפ רק מתוך יושר ותמימות. הוא סבר כי יצא מן התאונה בלא פגע ולא ביקש לעשות את התאונה קרדום לחפור בו. איך אפשר לכנות התנהגות כזו "קטיפת פרי מן ההפקר", במיוחד כאשר לחייל נגרמו נזקי גוף?
גם מה טעם לפגם יש בכך שטוקוב הגיש את תביעתו בעצת עורך דין. יעוץ משפטי הינו חלק מזכויות היסוד במדינה המודרנית. לעיתים השופטים עצמם, זקוקים למורה נבוכים בשבילי החוק הנפתלים.
הכותב הוא עו"ד המתמחה בנושאי ביטוח
