איפה האמירה?

האם גם לכם נדמה שיואב יצחק חוזר ומקליט אותו תקליט בדיוק כבר שנים? טוב, לא אותם שירים – הלחנים משתנים, גם המילים אחרות (אם כי לא התכנים) – אבל במהות, יצחק נשאר יואב יצחק: מבצע נינוח, קטיפתי, אנדי וויליאמסי, עם מבע טפלוני, ריצ'רד קליידרמני, שלא דבק בו מאמץ, זיעה או ריגוש. כך גם ב'לכבד ולחלוק', אלבומו ה-11.

שום אתגר, מעוף, שידרוג, הפתעות או שיאים. רק תמהיל אוטומטי של שירי אהבה לא מחייבים מכיוונים שונים. אמנם הפרסונה הזמרתית שלו מהוקצעת, מלוטשת, מושקעת ומופקת. אך הוא מסתפק במועט. לא משקיע באגפי האמירה והרגש. לא מזיז. והוא יכול. יעידו ארבע הבלדות היפות שעיבד לו נחום עושרי. עושרי משתדל להעשיר את הצליל היצחקי הסטנדרטי (אפילו ב'אנה' ושיר הנושא היווניים); למשות את יצחק מדישדוש בצליל ים תיכוני אנמי (דוגמת הבונוס 'לך אלי תשוקתי', דואט מצליח עם חיים ישראל, שמחמיץ את התימניות השורשית שמציע הלחן של יאיר גדסי); ולמשוך אותו בכיוונים מחמיאים של רוק'נרול, כב'הריקוד האחרון שלי' (של מושיק חסון) או ליצוק נימה יהודית מפעימה ב'אל תלכי' (של רחל שפירא ויוני רועה).

יצחק לא משכנע בשירי חפלה, כפיים ודאנס. הדואט 'עד סוף העולם' עם חיים משה (מ'שניים סוכר') מאדיר את תחושת הדז'ה וו, ואילו הדואט 'מי אמור' מיותר. מבלי להעליב, בתו גלי עדיין בוסר כזמרת. "שאלוהים ייתן בריאות, ואת השאר נקנה בכסף", כותב הזמר למאזיניו. אופייני לצליל הכסף שלו. לו היה זמר אמריקני, בטח לא היה יוצא את גבולות לאס-וגאס.