מז'ול ורן לגיאופיזיקה, מדוקטור דוליטל לאנטארטיקה

הילדים שלי למדו לקרוא בדור שבו רוב הספרים הגיעו מן הספריות הציבוריות. שלושתם כבר אנשים בוגרים, ולהיטי הבית הספרותיים שלנו משקפים לא רק טעם, אלא גם רוח של תקופה. יונתן נולד בשנת 67' בצרפת, עידו נולד בשנת 71' בישראל ודניאל נולד בשנת 77' בהולנד. היינו שבט נודד, קראנו בשפות אחרות, לא רק בעברית. הם לא הרבו לשמוע את אבא שלהם קורא סיפורים, כי אבא לא תמיד היה בבית בשעה הקסומה שלפני השינה. אבל שושי מירן, אמא של שלושתם ובת זוגי, תרמה את קולה לספרים שהפכו גם לאהבות שלהם.

"עלילות דוליטל הרופא" של יו לופטינג (תרגום: ז. שביט, הוצאת מסדה, 1975)

"...רופא אחד, דוליטל שמו, ג'ון דוליטל...אהב מאוד חיות וגידל אותן בביתו. בבריכה שבגן שטו דגי זהב, במחסן שכנו ארנבות, בתוך הפסנתר התרוצצו עכברים לבנים, בחדר הכביסה קיפצה סנאית ובמרתף שכן כבוד - קיפוד". דוקטור דוליטל, רופא לבני-אדם שהפך למרפא חיות ולכן עזבו אותו אחותו שרה וכל הפציינטים והוא נותר גלמוד ועני, למד להבין את שפות בעלי החיים שאותם אהב כל כך. המורה שלו היה ידידו, התוכי פולינזיה, בן מאה שמונים ושלוש (בתרגומים קודמים קראו לו "תוכית" משום מה), והוא הגדיר את בני האדם כמי ש"חושבים שהם נפלאים", אבל האמת היא שכל מה שהללו למדו משפת החיות במשך אלפי שנים, הוא שכאשר כלב מכשכש בזנבו, סימן שהוא שמח. דוקטור דוליטל הוזעק לאפריקה על-ידי ידידו הקוף צ'י-צ'י (שבשפת הקופים זה "חברה'מן") כדי להציל את בני עמו הקופים ממחלה איומה. הוא שאל ספינה מספן שהיה חייב לו טובה ויצא למשימת ההצלה הגדולה עם צוות ידידיו התנין, הקוף צ'-צ'י, התוכי פולינזיה, הברווז דב-דב, הינשוף טו-טו, החזיר גב-גב והכלב ג'יפ.

אהבתו של דוקטור דוליטל לחיות, שהיא בעצם אהבת-אדם, היא אולי שגרמה לספר הזה להיות כל כך מרופט בביתנו, ולבני הצעיר, שקרא אותו לראשונה בשנת 84', לשלוף אותו ממש מהמותן, כששאלתי אותו איזה ספר הוא הכי אהב בילדותו, ושהיה אולי בין הסיבות שהובילו את בני להמציא ארץ דמיונית, חנגרוסט, שאותה ואת שפתה המיוחדת הגה וחיבר שלוש שנים לאחר מכן, אבל בני בחר למקם אותה באנטארקטיקה ולא באפריקה.

"דני ידעני", דונלד סובול, סדרת ספרים מתורגמים מאמריקאית

אחד מבניי היה להוט אחר ספרי הסידרה הזאת בשלהי שנות השבעים, כשלא קל היה להשיג אותם בספרייה של המושבה. דני ידעני, שכינויו היה "אנציקלופדיה מהלכת", נהג לשבת במוסך שלו ולפתור תעלומות תמורת דולר אחד אותו היה צריך לשלשל הפונה אליו לקופסא שהייתה מונחת על הריצפה. זהו מין שרלוק הולמס לילדים שבני הזדהה איתו מאוד ולי הוא הזכיר את אחד מגיבורי ילדותי שלי, "אפרים חד-העין", שפתר תעלומות בלשיות ואחרות בסידרה מצויירת ב"הארץ שלנו" של שנות החמישים.

"גנט הילדה מאטיופיה" של ורה פורסברג (תרגום: מירה מאיר, ספריית הפועלים, 1970)

כך בפירוש, אטיופיה בטית ולא בתו, וכך בפירוש, "סיפרה: ורה פורסברג, תמונות: חנה ריבקין-בריק, עברית: מירה מאיר".

זהו סיפורה של "הילדה שעל הסוס היא גנט. היא חיה באטיופיה, הרחק באפריקה. הכל באטיופיה אוהבים לרכב על סוסים, ובעיקר הילדים..." הסטריאוטיפיזציה האידילית-תמימה, האירופית-קולוניאלית הזאת, מסבירה הרבה דברים ביחס לתרבות שעליה צמחו גם הילדים שלי בארץ שחיפשה מפלט תרבותי הרחק ממיקומה על המפה. כמו ספרים נוספים בסידרה הזאת, (נוריקו סאן – הילדה מיפן, למשל) שהיו פופולאריים במשפחתנו הנודדת בעולם, גם זהו ספרון על ילדה קטנה ואמיצה, שנודדת בתוך נופי אדם וטבע עזים בשחור-לבן ומצילה את אחיה הקטן ממוות ותוך כדי כך היא נחרטה בלבם של ילדיי בשנות השבעים המאוחרות, הרבה זמן לפני שאתיופיה התקרבה לישראל והפסיקה להיות "הרחק באפריקה".

"כלבם של בני באסקרוויל" של ארתור קונן דויל (תרגום: אוריאל הלפרין).

ההתמודדות בין הטוב והרע והשילוב המותח והמרגש בין הזוועה, האימה והפחד לבין קור-הרוח, תשומת הלב לפרטים הקטנים והניתוח השכלי הקר, הם שגרמו גם לסיפורי עלילותיהם של הבלש שרלוק הולמס וידידו הרופא ווטסון להפוך ללהיטי ענק אצל שני בניי הבוגרים יותר באמצע שנות השמונים. וכמובן, כמובן, ההומור האנגלי.

"עשרים אלף מיל מתחת למים" ו"מסע למרכז האדמה" של ז'ול ורן (תרגום: אוריאל הלפרין).

שני בניי הבוגרים, בדומה לאביהם, רואים בשני הספרים האלה חלק חשוב מהגורמים לסקרנותם האינטלקטואלית ולצמא שגילו, בחייהם הבוגרים יותר, להכיר את העולם. מעבר למאבק בין הטוב לרע ונצחונו של הטוב, הם אהבו דווקא את המסעות אל המקומות שמתחת לפני השטח, אולי כי כשנולדו האדם כבר הגיע אל הירח, והדימיון שלהם גורה והופרה דווקא על ידי דממת המצולות של ממלכתו של הקפיטן נמו והחום הלוהט בלב כדור הארץ. עד כדי כך שאחד מהם אפילו השלים תואר שני בגאופיסיקה, בהצטיינות - ואילו אחיו הבכור צלל לתוך לימודי אפריקה הרחוקה-קרובה, המדליקה והבלתי נשכחת.

"עליזה בארץ הפלאות" של לואיס קרול (תרגום: אהרן אמיר, הוצאת מחברות לספרות בשיתוף לווין-אפשטיין, 1972).

כך, בזקיפות קומה לאומית, כיאה לתרבותנו המתחדשת, עליזה ולא אליס, כמתחייב. "עליזה החלה נלאית מאוד מישיבתה באפס-מעשה ליד אחותה על שפת הנחל: פעם-פעמיים הציצה בספר שאחותה קראה בו, אולם לא היו בו שום תמונות ושום שיחות. ומה חפץ בספר, הרהרה עליזה, שאין בו תמונות או שיחות?" רוב שנות ילדותם של ילדיי עברו עליהם בארצות ובשפות שונות ברחבי העולם, כך שהעברית ה"כבדה" של הספר לא הפריעה להם לאהוב את יצירת המופת האלמותית הזאת ולנגוע ביופי השיכלי שלה. הסיפור הפנטסטי, ההומור הדק, ההגיון האבסורדי והפרדוקס הפילוסופי-מדעי המטורף של העולם שלתוכו נקלעה "עליזה", היא אליס, וסחפה עימה את כולנו, ילדים והורים שהיו פעם ילדים...

"חכמי חלם ותולדותיהם" של יצחק בשביס זינגר (תרגום: יהודה מלצר, הוצאת אדם, 1980).

סבם של ילדיי הוא שנתן להם את הספר-להיט המופלא הזה באמצע שנות השמונים, והוא מצחיק אותם עד היום ומחבר אותם להומור המיוחד שקראו פעם, בימי היות היידיש, יהודי. המישפט הנועל את ספר-הפולחן לתבונה ולהומור הזה הוא:"אין ברצוננו לכבוש את כל העולם, אבל חכמתנו הולכת ופושטת בו בין כך ובין כך. עתידנו מזהיר. יש סיכויים טובים שיום בהיר אחד כל העולם כולו יהיה חלם אחד גדול". קשה למצוא משהו יותר נכון ויותר אקטואלי...