על המדף: 5 דיסקים חדשים

הנה אלבום שיוציא את ההורים מדעתם. סליפנוט הם הצד האגרסיבי יותר של ילדי הנו-מטאל המפונקים, מה שהביסקווטים והלינקלינים עושים, סליפנוט עושים חזק יותר, אלים יותר וצורח יותר. ולמי שחושב שהמילה סבלימינאל קשורה איך שהוא לצל שלנו, אז ממש לא, הצמד הישראלי נראים כמו צעצוע מנייר ליד סליפנוט.

בעטיפה הם נראים כמו הכלאה רעה בין פרנקנשטיין, המנסרים מטקסס וחניבעל הקניבל. האגרסיביות הוויזואלית שלהם מזכירה את להקות הצעצוע של שנות ה-80 כמו "זיג, זיג ספוטניק".

האלבום נפתח רגוע עם בלדה בסגנון ניו-מטאל אבל לאחריה מתחיל האלבום לתפוס קצב מטורף ועצבני בנביחות בסגנון הטראש-מטאל. קשה מאוד להתחבר לאלבום הזה, ולא מומלץ לשמוע אותו האלבום בזמן שטיפת כלים, נסיעה או לפני השינה. בכלל, חוץ מלעורר עצבנות אצל אדם רגוע, אני לא ממש מוצא סיבה להקשיב לו. מזל שלפחות באמצע האלבום יש כמה שירים רגועים שמאפשרים לנוח. האלבום אמנם טוב ביצירת העצבנות וחוסר הנחת אותה הוא מנסה להעביר, אבל גם ככה אנחנו עצבניים וחסרי מנוחה בארץ, לא? (רונן צומר) 

Acute - Made As You Wish

אנדריי שניידר הידוע בכינוי "אקיוט" הוא מוזיקאי צעיר שמנסה ומצליח ליצור מוזיקה אלקטרונית מאתגרת, אם כי המאזין הממוצע ימצא אותה תובענית וקשה לעיכול.

עכשיו יוצא לו מיני אלבום ב"אק דאק". הקטע הפותח הוא "made as you wish" המצוין שהופיע כבר באוסף של הלייבל. תוכלו למצוא במיני אלבום הזה עוד קטע אולפני חדש שלו בשם "the only fair" שמתחבר יפה לקטע הראשון, שניהם מציגים לחנים רכים וחמים, עם השפעה ניכרת של מוזיקה קלאסית, על מצע רך של אלקטרוניקה קרירה, מנוכרת במידה.

בחלק השני של המיני אלבום אפשר להתרשם מאקיוט בהופעה חיה באמצעות חמישה קטעים שהוקלטו במסגרת אירוע ההשקה של האוסף של "אק דאק" בירושלים. ההופעה מתחילה ברעשים דיגיטליים לא ברורים בעוצמות שהדיסק מתקשה להעביר וממשיכה במקצבים שבורים דק דק. אחרי כמה בירות וכמה דקות של הסתגלות זה מתחיל להישמע רקיד ואפילו מעניין.

הדיסק יוצא במהדורה ממוספרת של 100 עותקים, וניתן לרכוש אותו דרך פאקט. אקיוט יופיע ב-14 לחודש בפסטיבל האינדי הישראלי בירושלים. פרטים באתר של "אק דאק" (דודי כהן)

המדרגות - "מעיין חיים" 

תקופה טובה עוברת על ז'אנר המוזיקה הדתית-יהודית בארץ, איכויות ההפקות משתפרות עם הזמן ויוצרים רבים מגלים כי יש מקום ראוי למוזיקה שלא מזלזלת בקהל המאזינים משני צידי האמונה.

אחד ההרכבים המוזיקליים המובילים את השינוי המבורך הוא "המדרגות", המאכלס בתוכו צמד חוזרים בתשובה, הוד דיין (אחיו של המתופף איגי דיין) ואילן דמרי. שניהם משתפים פעולה מסוף שנות ה-90 והספיקו להוציא את אלבום הבכורה שלהם בשנת 2000, שלא זכה לחשיפה רבה בתקשורת החילונית. למרות זאת הם לא איבדו את התקווה ובאלבומם החדש שיצא לאחרונה, הם מוכיחים כי אפשר לשלב בין נגיעות דתיות לרוק מיינסטרימי מלטף ורגוע.

הטקסטים באלבום מטיילים כצפוי בין עולמות עליונים, תפילה לגאולה, חיפוש עצמי ולמרות הגודש המילולי, הם מתחברים ללחנים הקליטים. למדרגות יש עבודת גיטרות נאה (הוד דיין) וקול נעים (אילן דמרי), אם כי מונוטונית לעתים, אך למרות זאת הם עושים חשק לנבור לעומק במילים ואפילו מצליחים לשעשע בקטע רגאיי וקטע אינסטרומנטלי חביבים. למי שמחפש ריחוף לא מזיק עם ניחוח יהודי, שווה לתת להם סיכוי. (ארז ארליכמן)

The Very Best Of The Jacksons

"מוטאון" היא בדרך כלל שם נרדף לאיכות ומוזיקה שחורה במיטבה, אבל במהלך שנות השבעים היא נתנה במה גם ללהקה שהפכה את הסול והנשמה לחטיפי פופ ממותקים. חמישית הג'קסונים, אב טיפוס לכל להקות הבנים שעוד יגיעו בעתיד, הניבה שורה של להיטי ענק, וכמובן יילדה מתוכה את הסופרסטאר מייקל ג'קסון.

אוסף חדש וכפול מלקט את מיטב הביצועים שלה, כולל שירים כמו Ill be there, Never Can Say Doodbye, Aint no Sunshine, Blame It On The boggie Don't Stop Till You Get Enough ואחרים. אי אפשר להכחיש: יש משהו מתוק בקולותיהם העדינים של הילדים לבית ג'קסון, ומי שלא סובל מעודף סכרין וקיטשיות במוזיקה שלו, יכול בהחלט למצוא באוסף הזה הנאה. כל השאר יכולים להסתפק בהחלט בביצועים האחרים שקיימים לשירים האלה. (גבע קרא עוז)

Emma - Free Me

אמה היא אמה בנטון, 'בייבי ספייס' בגימלאות. שלוש שנים אחרי אלבום הסולו הראשון שלה, היא מנסה להמציא את עצמה מחדש באלבום שכולו מחווה לפופ התמים של שנות ה-60, עם קריצות לזמרות אנגליות כמו לולו וסנדי שואו, ללהיטי המופת של ברט באכרך וגם למעט בוסה-נובה ברזילאית.

בגיל 28, וכשהיא מצטלמת יפה מתמיד, יש משהו נכון ברעיון של בנטון וצוותה להתאים שירים קלילים ואווריריים למזג הכה ידידותי, חסר יומרנות וחייכני שתמיד קרן ממנה. עיבודי כלי הקשת והנשיפה, הלחנים הגדולים ועיצוב העטיפה, כולם מדויקים ומתכתבים יפה עם רוח התקופה שהם מנסים לשחזר.

לזכותה של אמה בנטון ייאמר שהיא לא ממש מקלקלת את התמונה המסוגננת, אלא שלמרבה הצער, היא גם לא ממש מובילה אותה. 'שחרר אותי' מלמד אותנו שמה שחשבנו וידענו בעבר על יכולותיה, כישוריה ונוכחותה של בנטון כמוזיקאית – הכל נותר אותו הדבר. יש לה קול בסדר, היא חכמה דיה כדי לא ליפול במלכודות של התאמצות או התחנחנות, אבל כאן בערך מסתיימות המעלות שלה כזמרת וכמגישת שירים.

הבמה, במקרה הזה, מרשימה הרבה יותר מהקול האנושי שאמור לעמוד עליה ולהתייצב בחזית המוזיקה החדשה-ישנה הזאת. כמוזיקת רקע בלתי-מחייבת, 'שחרר אותי' הוא מזגן קיצי סביר. שירות חיובי יותר הוא יכול לעשות אם יקרב את לבבות כמה מהמעריצות הבוגרות של הספייס גירלז אל הפופ הנפלא והמקורי של שנות ה-60. ספק אם הוא יעזור לבנטון לחדור אל אוזניים של מי שלא היו קשובים לה מעולם. (שרון מולדאבי)