כמעט נרמסתי למוות
פילסנו את דרכנו לכיוון היציאה. בכפר המוזיקה המסיבה היתה עדיין בעיצומה. לי היתה סיבה מצוינת לחגוג: אני עדיין חיה. נועה שלומי מגלה כמה קשה לראות את עברי לידר ואת אביב גפן בערב אחד
"עד 8 אהיה כאן". 8:30. "אני בפקק, תקוע באילון". 9:05. בן דודי, דודו, מגיע. 9:20. עכשיו שנינו בפקק. 10:30. מחפשים לנו גראס בוופלים. 10:40. אנחנו מגיעים.
נפגשנו עם ידידתו החייכנית והנחמדת של דודו, אורטל, שהגיעה לשם לפנינו. מרחוק שמענו קול שר על רקע צרחות והתחלנו לרוץ. עשן בשלל צבעי הקשת שטף את הבמה ואז שלל שירים יפים ומרגשים את אוזנינו. הגענו בדיוק בזמן לעברי לידר, שפתח בשיר אופטימי, שלא יכולתי בשום אופן לזדהות.
אי אפשר לנשום
בדיוק הודיעו לי שאוכל לבוא היום אל מאחורי הקלעים. נפרדנו מאורטל והתחלנו לפלס דרך בין ההמונים הרוקדים בשיא המרץ, הפעם, למזלי, בלוויתו של דודו. הגעתי לאזור צפוף במיוחד, שם כלום לא עזר ואף אחד לא רצה לזוז. נתקענו בלב ההמון, נלחצים מכל כיוון. צרחתי. כולם המשיכו בחגיגה שלהם. הם היו יותר גבוהים והרבה יותר שמנים ממני. צעד אחד לכיווני וכבר לא היה לי איפה לעמוד. ריחפתי באוויר, לחוצה מכל כיוון. הפרצוף שלי היה תקוע עמוק בגב של מישהו ופרצוף של מישהו אחר היה תקוע בגב שלי. לא יכולתי לזוז מילימטר. לא יכולתי לנשום. התחלתי להסתחרר. דחפתי, אבל הם לא זזו. לא יכולתי לצעוק, היה יותר מידי רעש. אם דודו, שלמרבה המזל שם לב, לא היה שם כבר לא הייתי פה. הוא חילץ אותי. הוא דחף בכוח ופילס לנו דרך חזרה אל האוויר. "יכולנו ללכת מסביב, משם", אמר דודו . "לא הייתי מנסה שוב".
חם לכם?", שאל עברי את הקהל."כן". "כמה? גם לי קצת, עכשיו יהיה יותר". ."וואווווווו", צרחו הבנות."זה השיר הכי פצצה", אמר דודו.
המופע כולו היה פצצה, כי הוא התבסס על השירים הכי מושמעים וידועים. כולם הכירו את המילים. "זה שיר על החופש, על הרצון על ה...", פתח עברי את "זה תמיד אהבה". אנשים התקדמו עוד ועוד לכיוון הבמה, כי כל השריקות, מחיאות הכפיים ו"וואווווו" המעריצות כמעט גברו על הסאונד.
פתאום הכל נהיה כחול והמעריצות נעשו שאגניות עוד יותר. כולם ידעו: "הכוס הכחולה". אני חושבת שהשיר הזה היה הכי מוצלח במופע, למרות השיר שהכי רקדו היה גירסת המיקס לשיר "בוא" של ריטה. "נו, מתי נשמע את 'מרי לנצח'", שאל דודו.
"בטח ב-2 בלילה".
עברי לידר מזוייף
"תראי", הוא אזר אומץ שוב, "שם פנוי לגמרי. רוצה לנסות עוד פעם".
"מה פתאום, סכנת נפשות".
הוא הצליח לשכנע אותי ואכן, ליד הכיסאות היה פנוי לגמרי. קצת מעדנו על האנשים שישבו על החול. משם הדרך אל מאחורי הקלעים היתה קצרה. חיפשתי את עברי. לא היה לי מושג איך הוא נראה מקרוב. "מי כאן זה עברי?!", קראתי. "אני", הוא ענה. בתחלתי לערוך ראיון מקיף ויסודי, במהלכו התברר לי שעברי רצה להיות נגר, שיש לו מתופף שהוא סולייה, וקצת לפני שהראיון הפך להיות הזוי מדי בשבילי ביקשתי חתימה ויצאתי החוצה.
בדרך החוצה תפס אותי הכתב של מעריב."עבדו עלייך", הוא אמר, "מי שראינת היה הבסיסט של שייגעצ". חזרתי לברר את העניין. זו היתה אמת. עברי לידר האמיתי היה לא אחר מאשר המתופף. הספקתי רק ראיון קצר לפני שסילקו אותי משם.
איך היה לעבוד עם אביב גפן?
"מצאנו שפה משותפת ונהנינו לשיר שירים אחד של השני, ואת התוצאה נראה עכשיו על הבמה"
ומה רצית להיות כשתהיה גדול?
"מוזיקאי. ניגנתי בפסנתר מגיל 5".
מסר קצר לקוראים?
"שיקנו הרבה מחשבים ואינטרנט מהיר".
***
"אתם מודעים לזה שהגעתם להופעה הכי טובה?", קרא אביב גפן מהבמה, "אני לא מאמין שיש אנשים שאספו 15 פקקים, כדי לראות את הפקק והצל שלו".
כן, איש עדין ויפה נפש הוא אביבוש, לפחות כמו שייגעצ, אם לא יותר. "כולם לצעוק אביב גפן!", לא שהוא ממש היה צריך לבקש, עשו את זה ממילא. בין תשבוחת עצמית לשנייה הוא בכל זאת נתן ביצועים חיים ומרגשים ל"סוף העולם","יומן מסע" ו"עכשיו מעונן". קריאות סוערות ושריקות ארוכות נשמעו מכל כיוון.
עצמנו עיניים ופרשנו ידיים לצדדים לצלילי המנגינה השקטה, אחרי ערב ריקודים סוער. אורטל איתרה אותנו. "עד מתי אתם נשארים?".
"נלך עוד מעט . עייפים. עוד מעט יהיה 24 שעות שלא ישנתי", אמר דודו.
"הולכים עכשיו", אמרתי. פילסנו שוב את דרכנו לכיוון היציאה. בכפר המוזיקה המסיבה היתה עדיין בעיצומה. לי היתה סיבה מצוינת לחגוג: כמעט נרמסתי למוות ואני חיה.
ככה נראית הבמה
צילום: נועה שלומי
וגם ככה
צילום: נועה שלומי
וככה נראים לפני שמתחילים להתקרב אליה
צילום: נועה שלומי
מומלצים
