יאסו!

עולם שלם בחוץ: אולימפיאדה 2004, טקס הפתיחה, ערוץ 1, שישי 20:45

יוון. כולה יוון. שני מטר מפה. תסתכלו עליהם, ולא תראו אותנו.

אין לי מושג אם מישהו זוכר את היוזמה ההזויה לקיים את אולימפיאדת 2012 בתל-אביב, אבל אחרי טקס פתיחת אתונה 2004, בואו נסכם את זה בשתיים-שלוש מילים: תשכחו מזה. מהר. כאשר פקחנו עיניים ישראליות לתוך הטקס הזה, יכולנו לראות רק את ענן האבק שהשאירה אחריה יוון כשנתנה פול-גז ועקפה אותנו – בכל סיבוב אפשרי – במהירות רוד-ראנרית. ביפ-ביפ.

לא היה בפתיחת המשחקים האולימפיים אפילו גשר אחד שאי אפשר לחצות אותו. מים היו, בתוספת אדמה, רוח, אש, זיקוקים, פעמונים, טייסטו (חבוב, זכור מנין אתה בא ולהיכן אתה שב. תודה, הג'מעה), עץ זית, אנשים מעופפים, כוריאוגרפיה, תלבושות – תאכל את הלב, יובל כספין! הטקס היה ארוך כאירוויזיון בהילוך איטי, ועדיין היה ההיפך מאירוויזיון: מתוח, שרירי, נוגע בשמיים, ואם תיסלח לי המילה המתה הזאת, מרגש.

כמעט בלתי אפשרי היה להתנגד לריגוש. קטע הפתיחה, שבו הופיע מעל הבריכה ראש ענק שהתפרק לחתיכות עליהן הוקרנו רסיסי הידע האנושי, שהובילו למצעד הגדול של תולדות יוון – היה אחד הדברים היותר מרשימים שראיתם בענף המכובס המכונה "אורקולי", ולא משנה מה ראיתם. לרגעים נראה העסק יותר כווידאו-ארט גרנדיוזי, בומבסטי, בתקציב בלתי מוגבל, שאין דרך שלא להיסחף מולו.

מצעד המשלחות הוא, כרגיל, הזמן שבו העסק הופך מונוטוני – אבל האיצטדיון הנהדר וההמון הבינלאומי שזרם במסלוליו ייצרו איזו אנרגיה שגרמה לך, על הספה, להיאנח בערגה לא מוסברת, או כמאמר רוני סופרסטאר בשעתה: עולם שלם בחוץ. יש בטקס הזה איזו חוויה אוניברסלית טוטאלית. זה הרי העולם במיטבו, העולם בהתנהגותו הטובה ביותר, העולם כמו באגדת-ילדים; אחוות אדם בפעולה. אשליה של שלוש שעות.

טוב, אז היתה ביורק – עטופה במה שנראה כשמיכת פוך מפונצ'רת של האחים פריד ובשיער מסובך מדי לפיענוח על-ידי יישויות ארציות – אבל היי, לפחות לא הביאו את גליקריה. והיתה הפרשנית יעל ארד, שלא פיספסה הזדמנות לפספס בטיימינג או להכניס הערה לא רלוונטית. תמשיכי להתאמן (בבית, אם אפשר. בלב. תודה, הג'מעה). אורי לוי דווקא הביא לשולחן המון מידע, ואפילו דיקלם אותו בסינכרון סביר עם המסך. יותר מזה יהיה מוגזם לדרוש.

והיתה המשלחת הישראלית. זמן מסך קצרצר, אפרורי, נטול זוהר, למעט המעריץ שמעון פרס ביציע. בואו נאמר, לא הפלנו את האיצטדיון מהרגליים, אבל לפחות לא הפלנו את התאורה.

הטקס הזה הרי לא עלינו. הטקס הזה הוא, אולי, על מה שיכולנו להיות. וכבר לא נהיה. יוון עשתה הכל מוקדם יותר, גבוה יותר, חזק יותר (וגם יש להם ים צלול וקבב מצוין). בכל זאת אנחנו מאמינים שמגיעה לנו מדליה. לכו תתווכחו איתנו.