תום הילדות

צליל הכאב

אני באה אלייך רועדת כולי. בקבלה הם אמרו לי באיזו מחלקה את ומה מספר החדר שלך, ונתנו לי ידית, כדי שאוכל לצאת. הדלתות נפתחות לפני ונטרקות אחרי. כשאני מגיעה למחלקה שלך אני פותחת את הדלת ונכנסת, ומייד תוקפת אותי אימה ואני רוצה לפנות לאחור, לנעוץ בדלת את הידית שבידי ולברוח. ובכל זאת אני ממשיכה. סוף-סוף ביקשת שיביאו לך את האחות הקטנה שלך, ואני באה.

חשבתי שאשמע צעקות. קולות לפחות, צליל של משהו. אבל רק צעדי מהדהדים כאן. והדלתות. נפתחות כמו מעצמן, בחריקה קלה, ונטרקות ברעם ברזל. ואחרי הרעם דממה לרגע, ושוב קול צעדי. וכעת מצטרפת לקולות הלמות ליבי. והנשימה שלי. גם היא פתאום חורקת.

אני עוצרת בבהלה. שוב תוקף אותי הפחד. הפחד שלא אוכל לצאת מכאן.

הפחד לפגוש אותך.

הפחד ליפול מטה, מטה, מטה, ושוב להיוולד.

כבר אין לי כוח להיוולדויות האלה מחדש. שוב למצמץ אל מול האור, שוב להידחף אל תוך הרעש. שוב לצרוח כדי שישימו לב אלייך, יעטפו אותך ויגוננו עלייך מהאור, מהרעש. בעיקר מהשקט.

די. מספיק עם זה, אני מצווה על עצמי. זה נגמר. עכשיו אני בסדר. עכשיו אני באה אלייך. לראות אותך. לאסוף אותך אל בין זרועותי. להיות לך שוב אחות.

אני נושמת נשימה עמוקה כדי להירגע. ואני נרגעת. וכל הריחות מסביב חודרים פתאום לתוכי. אני חושבת על כך שארבע שנים חלפו מאז הרחתי אותך בפעם האחרונה. ועכשיו את רוצה לראות אותי.

דווקא אותי.

אבא מושלם, אמא מושלמת, בת מושלמת, בן מושלם. אפילו מטפלת מושלמת. מה צריך יותר מזה? שנים הייתי בטוחה שאין משפחה יותר מושלמת, יותר מאושרת. הרי אצלנו לא רבו ולא צעקו. עלינו, על הילדים, צעקו קצת, כמובן. שום דבר מיוחד, סתם קריאה לסדר מדי פעם. מכות? בחיים לא. אפילו לא סטירה שמחליקה מתחת ליד ברגע של איבוד שליטה.

במילים כן. במילים בהחלט כן. במילים פשוטות, מכוונות היטב. מילים שעושות את העבודה שלהן.

אבל בעיקר בשתיקות.

"אם לא מוצא חן בעינייך, את יכולה למצוא לך בית אחר ואמא אחרת." אלה המילים של אמא. לא בכעס, לא בלגלוג אפילו. ביובש. משפט תנאי פשוט.

המילים האלה הרגו אותי. או שימצא חן בעינייך ותעשי מה שאומרים לך, או שתעופי מכאן. הרי זאת המשמעות הפשוטה שלהן, לא? מה את יכולה לעשות כשאמא שלך אומרת לך משפט כזה? זה מייד חייב למצוא חן בעינייך, כי זה התנאי. ואחר-כך מוטב שתעשי מה שאומרים לך. במיוחד אם את בת ארבע.

אבל מתישהו מגיע איזה רגע שפתאום נדמה לך שיש כאן בחירה אמיתית. שאפשר באמת למצוא בית אחר ואמא אחרת, ואולי זאת אפשרות לא כל-כך גרועה. מה כבר יכול להיות רע בבית אחר, באמא אחרת? הרי ראיתי אמהות בפעולה. בגן, במגרש המשחקים, אפילו בחצר שלנו. הן היו יותר טובות, פחות טובות, אבל כמו אמא שלי אף אחת לא היתה. מה כבר יכול להיות כל-כך נורא?

פעם אחת יצאתי. אמרתי, לא במילים כמובן, אני אלך לחפש לי בית אחר, בית ש... אני לא יודעת, שיהיה אחר, שיהיה יותר טוב. ויצאתי. בלי שום דרמה. באותה ענייניות שבה אמא אמרה את המילים האלה. ככה, פשוט יצאתי, בלי פיג'מה ארוזה בתיק, בלי כרית, אפילו בלי הדובי שלא הייתי נרדמת בלעדיו. רק עם הסמרטוט הזה שמצצתי כל הזמן. קמתי ויצאתי.

יצאתי לא על-מנת לחזור. סגרתי בעצמי את הדלת. יכולתי להשאיר אותה פתוחה. יכולתי להניח לאמא לסגור אותה. אבל לא. בקושי הגעתי לידית, אבל הגעתי, וכמו בריקוד הולכתי את הדלת למקומה, וברגע הנכון הרפיתי את הידית כדי שהדלת תיסגר כמו שצריך. והיא נסגרה.

לתמיד.

ואז, ברגע שהדלת נסגרה מאחורי, הרגשתי כמו בכל פעם שאני נאלצת להיוולד מחדש. הרגשתי איך העולם כולו מוטח לי בפרצוף. ומייד, בלי להסס, נצמדתי לקיר האבנים הלא-מסותתות, מנסה לשמור על קשר-יד עם הדלת הסגורה. פתאום החוץ הזה, החוץ שהייתי משחקת בו כל יום, החוץ שהיה חלק מהבית ושהבית היה חלק ממנו, פתאום החוץ הזה נראה כל-כך מפחיד, כל-כך ריק. לא רק שלא היו בו בית יותר טוב מזה שיצאתי ממנו, או אמא יותר טובה מזו שהניחה לי ללכת, לא היו בו שום בית ושום אמא, בכלל.

אף אחד לא היה שם, בחוץ הירושלמי הקר ההוא. ואני עמדתי ככה, לא יודעת כמה זמן, צמודה לאבנים שדקרו לי בגב. וכבר רציתי לחזור, כי הרגשתי כל-כך קטנה ועלובה ובעיקר טיפשה, כי הרי באמת אין שום אפשרות אחרת. יש רק הבית הזה והאמא הזאת. אבל משהו בתוכי לא היה מוכן לחזור.

לא, אמא לא אמרה, "את עוד תחזרי על ארבע" או משהו משפיל כזה. היא רק אמרה, "אם לא מוצא חן בעינייך, את יכולה..." ואני עמדתי שם, בחוץ, מאחורי הדלת הסגורה, והרגליים שלי רעדו. ופתאום הייתי צריכה פיפי, ופתאום הייתי רעבה, והיה לי קר. מה יותר פשוט מללחוץ על הידית, לפתוח את הדלת ולהיכנס הביתה? להגיד משהו, או לא להגיד? לא חייבים להגיד. זה ברור. הרי אין בית אחר ואין אמא אחרת. הייתי יכולה לזחול מתחת לסדק שבין הדלת לרצפה, להחליף את צבע עורי ובגדי לצבעי הבלטות או הקירות, להגיע אל מתחת למיטה שלי ולהישאר שם לנצח כמו האבק הכי פשוט, שאפילו אמא, שחיה על אבק, לא היתה מעיפה בו אפילו מבט אחד.

אבל לא הייתי מוכנה לחזור. הרמתי רגל ועשיתי צעד. הצעד הכי קשה, הצעד הכי חשוב בחיים שלי, והתחלתי לרדת במדרגות, מדרגה אחר מדרגה, צמודה לקיר, חוששת לאבד קשר-עין עם דלת הכניסה.

ידעתי שאצל הזילברשטיינים אין לי מה לחפש. לא רק בגלל שהיום קר וגברת זילברשטיין לא יושבת מול הדלת הפתוחה שלה ושרה בפה מלא סיכות "קֶה סֶרה סֶרה" ותופרת – ובאמת, כמה פעמים אפשר להתלהב ממגנט הפרסה שאוסף את הסיכות, או לנחש באיזו קופסה יש סיכות ובאיזו יש סוכריות לימון? ולא רק כי אדון זילברשטיין לא היה האבא שחולמים עליו בלילות. הוא היה איש שמן וגס, ואהב להעמיד פנים שהוא רודף אחרי בחצר, או שהיה אומר לטובה'לה, "תני לתקווה'לה סטירה, אני כבר אחזיר לך." לא שחיפשתי אמא מעניינת או אבא עם חוש הומור מעודן יותר. חיפשתי אמא. ולא ידעתי להסביר למה, אבל גברת זילברשטיין לא היתה אמא, ולא רק בגלל שלא היו לה ילדים. אפילו אמא היתה יותר אמא מגברת זילברשטיין.

המשכתי לרדת במדרגות. ואז, כשהן התעקלו ימינה וכבר לא יכולתי לראות את דלת הכניסה של הבית שלנו, אבל עוד לא יכולתי לראות את הדלת של צילה, הרגליים שלי לא יכלו יותר. הן כאילו נזלו, ופשוט נשפכתי על רצפת האבן הקרה. ואולי גם עשיתי פיפי בתחתונים, אני לא זוכרת. לא בכיתי. אני זוכרת את הקור, ואני זוכרת את תחושת הקהות, שהכל מעורפל מסביב, ואני לא מצליחה להרגיש שום דבר. אפילו לא רצון לבית או לאמא.

אין לי מושג כמה זמן ישבתי שם על הרצפה הקרה, שעליה ישבתי כל הקיץ האחרון, מסתכלת איך תקווה'לה וטובה'לה, הבנות של צילה, משחקות חמש אבנים, ולפעמים אפילו מלמדות אותי להחזיק את כל האבנים על גב היד. על הרצפה הזאת ישבתי, על הרצפה שכל סדק וכל חיספוס שלה היו מוכרים לי, והרגשתי איך הקור עולה מהתחת במעלה עמוד השדרה שלי, מקפיא את כולי, ובעיניים פקוחות הפכתי להיות חלק בלתי-נפרד מרצפת האבן.

אחרי המון זמן, אולי תשעה חודשים, אולי רק עשר דקות, רמי, השכן שגר מעלינו, חזר הביתה.

"הלכת לאיבוד?" הוא שאל, אבל אני הייתי מאבן ולא עניתי לו.

"את רוצה שאני אקח אותך הביתה?"

לא הנעתי בראשי אפילו, כי אבנים אינן מניעות בראשן. רמי הרים אותי במין קלילות כזאת, כאילו הייתי סל של נוצות ואולי ילדה קטנה, אבל בשום פנים ואופן לא אבן. כשהוא אמר, "אני אקח אותך הביתה," עבר לי בראש שהוא מתכוון לבית שלו, וחשבתי שיכול להיות נחמד שרמי יהיה אבא שלי ואסתר תהיה אמא שלי. היא דואגת לילדים שלה, ומבשלת להם כל מיני מאכלים עם ריחות חזקים. כן, אם זאת האפשרות היחידה, אני רוצה ללכת לבית של אסתר, למרות שהיא צועקת נורא על יהודה ומיקי, עד שהקול שלה נשבר ונעשה גבוה וצווחני. הם נראים ילדים שמחים, לא מפחדים מכלום, אפילו לא מאברום-לייבוש, אבא של תקווה'לה וטובה'לה, ענק שמן עם זקן שחור שלא מרשה כלום. אולי דווקא בגלל שלא שותקים עליהם כל-כך הרבה הם לא מפחדים. כנראה שצעקות זה לא נורא. בטח פחות נורא משתיקות.

אבל רמי לא שמע את המחשבות שלי, כי אחרי רגע הוא כבר צילצל בפעמון הדלת של הבית שלנו. לא הבנתי למה הוא לא הולך לבית שלו. "לא, לא כאן," רציתי לצעוק אליו, "בוא נברח לפני שיפתחו את הדלת," אבל הייתי עדיין אבן ולא יכולתי להוציא מילה. ובינתיים אמא פתחה את הדלת, הביטה ברמי ובי, מונחת בזרועותיו, ואמרה "כן?" כאילו היא לא מכירה אותי, ורמי, שחשב שהיא צוחקת, שאל אותה אם היא איבדה ילדה קטנה ומתוקה. ואמא אמרה, "ילדה קטנה ומתוקה? אני לא חושבת, אבל חכה רגע, אני אבדוק." והיא נכנסה רגע פנימה, ורמי צחק, ואחרי רגע אמא חזרה ואמרה, "לא, כל הילדים שלי בבית." רמי צחק עוד יותר והוריד אותי לרצפה, "אז הנה עכשיו יש לך עוד ילדה קטנה ומתוקה, תכירו, ריקי, אמא של ריקי, נעים מאוד," והלך.

אמא סגרה אחריו את הדלת ולא אמרה כלום, אפילו לא הסתכלה עלי, והלכה לעניינים שלה. זחלתי, לאט-לאט, בשקט-בשקט, כמו אבן שזזה מילימטר אחד במיליון שנה, עד שהגעתי לחדר שלי, ונכנסתי אליו, ועליתי למיטה בשארית כוחותי, ורבצתי עליה כאילו חזרתי עכשיו ממסע לכל מקום בעולם לחפש לי בית אחר ואמא אחרת. ולא שהפסקתי לחלום על אמא אחרת ועל בית אחר, אבל לחפש לא חיפשתי עוד.

עומר היה יותר חכם ממני. אולי הוא למד מנסיוני. לא עבר הרבה זמן מהרגע שאמא אמרה לו בפעם הראשונה את המשפט הזה, והוא לקח את הדובי שלו ויצא למרחבי העולם לחפש לו בית אחר ואמא אחרת. עברו חמש דקות, עשר, רבע שעה, חצי שעה, ועומר לא חזר הביתה. עברה שעה, ואז אמא פתחה בעצמה את הדלת. עומר לא היה שם. היא ירדה במדרגות, בדקה אצל הזילברשטיינים, אצל צילה. כן, צילה ראתה אותו, אבל הוא לא נכנס אליהם. אמא חיפשה בחצר, במחסן הכלים, ליד פחי האשפה, בתוך פחי האשפה, ועומר לא היה שם. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את אמא מבוהלת.

היא יצאה מהחצר לסימטה, ובניגוד לכל מה שידעתי עליה, התחילה לקרוא אחריו בקול. תחילה בהיסוס, אחר-כך ביתר ביטחון, ליתר דיוק ביתר בהלה, אפשר לומר אפילו בפאניקה. עומר לא ענה. הוא שמע, היום אני בטוחה בזה, אבל הוא לא ענה. אמא נכנסה ויצאה מחצר לחצר, מחפשת וקוראת לעומר, בקול, בתחינה, כמעט בבכי, אם כי לידי בכי היא כמובן לא הגיעה. היא חיפשה בכל פינה בסימטה. לא היה מסתור שלא בדקה אותו. אבל עומר לא נמצא בשום מקום.

לבסוף הגיעה לחצר של משפחת גוטליב. לאחר שקראה לעומר פעמיים או שלוש, היא פתחה את שער הברזל האפור-כסוף ונכנסה פנימה.

עומר ישב לו מתחת לאחד העצים, מחכה בסבלנות שגברת גוטליב, אמו החדשה, תחזור מהעבודה.

"אתה לא שומע שקוראים לך?" כעסה אמא בפרהסיה.

"את לא אמא שלי," אמר עומר בפשטות.

"תפסיק לדבר שטויות, ובוא הביתה."

"אני רוצה שגברת גוטיב תהיה אמא שלי."

"גברת גוטליב," תיקנה אמא, "היא לא בבית. אין לה זמן לילדים קטנים."

"שהיא תחזור מהעבודה שלה, יהיה לה זמן," קבע עומר.

אמא נשברה. היא תפסה את עומר בזרועו וגררה אותו הביתה בועט וצורח את כל המילים שאני לא העזתי לצרוח. "את לא אמא שלי, אני שונא אותך, תעזבי אותי." בהתחלה אמא עוד ניסתה להשתיק אותו, אבל כשהוא בעט בה וצרח, "תעזבי אותי, אני לא מוצֵחֵמבעינייך, תלכי לחפש לך ילד אחר," אמא עזבה אותו. פשוט ככה. משפטי תנאי חסרי אחריות לא נזרקו עוד לחלל האוויר, ועומר זכה להיות הילד שנזהרים בכבודו, שנזהרים ממנו. כי גם הוא יכול להתנות את אהבתו, ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו הוא לא יהסס, ויום אחד הוא באמת עלול לעזוב את הבית. ואת זה אף אחד לא יוכל לשאת.

אצלי זה כבר היה אבוד. אני כבר הייתי מאולפת. בערב, אחרי ששבתי ממסע חיפושי, אמא קראה לי לארוחת הערב. בלי כעס, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו כלום. היא מרחה לי את הלחם בקוטג', גילענה את הזיתים השחורים שאהבתי, ואולי אפילו חייכה אלי מדי פעם. ועד היום אני לא יודעת מה אני מעדיפה, את המילים הקשות האלה של אמא, או את השתיקות שלה. המילים של אמא היו מילים של חרם. "אם זה לא מוצא חן בעינייך לסדר את החדר, לא מוצא חן בעיני להכין לך ארוחת ערב." מובן שסידרתי את החדר, ועשיתי כל דבר שאמרו לי לעשות. כי כל העולם, לא רק העולם הפרטי שלי, כל העולם כולו, עמד בשיווי-משקל רוטט, על מחט דקיקה, שכל "לא" שלי יכול היה להפר אותו. ואני, איך אני יכולה להתנער מהאחריות הזאת? ואיך אני יכולה שלא לסדר את החדר? ואיך אני יכולה שלא לאכול את הפשטידות הנוראות שאמא מכינה?

מתוך "תום הילדות" מאת שמעון ריקלין, הוצאת "חרגול פלוס"

שמעון ריקלין כתב תסכיתים לרדיו, תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה, מחזות לתיאטרון וספרי ילדים. "תום הילדות" הוא ספרו הראשון למבוגרים