לימודי רכיבה על אופנוע: המחדל

במדינת ישראל מוכת תאונות הדרכים נחשבים רוכבי האופנועים (לאו דווקא בצדק) לפרועים, ולכאלו שאינם שומרים על חוקי התנועה. אולם מתברר, כי ישנו מחדל חמור במערכת ההכשרה של רוכבי האופנועים בישראל.

קודם כל, מורה רכיבה לאופנוע אינו מקצוע מוכר כלל. מורי רכיבה לאופנועים אינם עוברים כל הכשרה המייעדת אותם לכך, ואפילו בוחני רכיבה לאופנועים אינם עוברים הכשרה מקצועית ייעודית.

מי שרוצה להיות מורה רכיבה לאופנוע - צריך להיות בעל רשיון ללימוד נהיגה לרכב פרטי ובעל רשיון לאופנוע עם ותק של שלוש שנים. מי שעומד בדרישות בסיסיות אלה, רשאי לפנות למפקח המחוזי על בתי הספר לנהיגה ולבקש ממנו רשיון להוראת רכיבה לדו-גלגלי. המבקש עובר מבחן מעשי, שאין לו קשר לכישוריו ללמד נהיגה, ובוודאי שאינו מכשיר אותו ללימוד נהיגה על אופנוע. עם מעבר המבחן מקבלים הסמכה ללימוד נהיגה באופנוע.

בקיצור, מי שרוצה להיות מורה רכיבה על אופנוע אינו מתבקש לעבור קורס ייעודי, ובשום מקרה לא נבדקים הכישורים שלו להיות מורה כזה.

אבל זה לא הכל. גם ה"טסטרים" של משרד הרישוי אינם עוברים הכשרה ייעודית על אופנוע. מורה הנהיגה אורי מדד אומר בכאב כי "זו פשוט הפקרות. על מורה מלמד אופנוע, וכל בוחן בוחן לפי הבנתו".

בשנת 1998 הוקמה ועדה מקצועית שהמליצה על תוכנית לימוד ייעודית לאופנועים, שכללה גם פרק המתייחס להכשרת מורי הנהיגה. משרד העבודה (היום נמצא תחום ההכשרה המקצועית במשרד התמ"ת) אימץ את התוכנית, אבל מאז לא קרה כלום.

דובר משרד התחבורה אמר בתגובה, כי "ועדה מיוחדת של משרד התחבורה בודקת בימים אלה את כל הנושא, במטרה להפעיל תוכנית ללימודי רכיבה. המלצות הצוות שבדק את הנושא בעבר, משמשות את הוועדה שתפרסם בקרוב את המלצותיה".