חקיינות מיותרת

אחת התופעות המגונות בתעשיית המוסיקה, לא רק המזרחית, היא חקיינות בעקבות הצלחות. מצד אחד, כך מתעצבים זרמים, סגנונות וטרנדים; מצד שני, רק בודדים מצליחים להפוך השראה לתנופת איכות וייחוד. 'סיגליות', אלבומו השישי של הזמר ליאור פרחי, שזיקתו לתקליט גירסאות הכיסוי 'חלומות' של אייל גולן יותר מברורה - הוא מוצר שלא מכבד את עושהו.

ראשית, לא חייבים תקליט 'חדש' בכל שנה. לא כל מה ששרים בהופעות או באמבטיה חייב הנצחה. לא כל מה שזמרים מסוימים עושים מחייב אחרים, במיוחד פרחי, זמר-יוצר שמצפים ממנו להוביל ולא להיגרר. ואם כבר מחדשים, אז בהיגיון ובהנמקה לא בחוג מקראמה ושזירה.

המחרוזות 'שקטים' (איפה' את היום' ו'קרוב ורחוק') ו'רומבה' (ספרי לי', 'על סף דלתך' ו'הקסם השחור') מצטיינות באיפוק שמאפשר לפרחי להפגין יכולת וכוח מול קלאסיקות של איציק קלה, חיים משה וזוהר ארגוב. אלא שהעיבודים של רביב בן-מנחם מצערים במהלכי קלידים רדודים ולא מאתגרים: שיר הנושא סביר, אך 'יתגדל ויתקדש' הוא מחמאה למבצעו המקורי (חיים ישראל) ו'אקטוף לך את 'הירח (שהלחין פרחי ליוסי אזולאי) ב'מחרוזת להיטים' הוא תזכורת לפוטנציאל האמנותי המבוזבז של פרחי, שזקוק לדיסק זה כמו מת לכוסות רוח.

'סיגליות' הוא תקליט לא נכון תדמיתית. פרחי מתגלה בו כזמר ללא כיוון ודרך, אמן לחוץ שעובד ללא קו מנחה ושיטה, אחד שתוכנית ההפעלה שלו איבדה שליטה וזקוק בדחיפות לשינוי בעמדת הניהול.