לפתע נטע

וילה בקיסריה עוד אין לה ("אני עדיין בדירה שכורה, די קטנה, בלב תל אביב") כפועל יוצא של הצלחת "סוף העולם שמאלה". לעומת זאת, נטע גרטי מדווחת בגאווה על הרכישה היחידה שלה מאז קיבלה צ'ק, צנוע כדבריה ("המשכורות כאן לשחקנים לא ממש מזהירות"), על כיכובה בסרט. "קניתי טלוויזיה חדשה, אבל עדיין אין לי קליטה, לא של הערוץ הראשון ולא של ערוץ 2, עד שלא אתחבר לאחת מחברות הכבלים-לוויין. זו ממש שערורייה, פעם היינו קולטים את הערוצים המובילים אפילו בלי למצמץ", היא צוחקת. אבל בונוס קטן בכל זאת קיבלה. "כשהגיעה הטלוויזיה, המובילים נכנסו אליי לדירה ואמרו שההתקנה תעלה לי 50 שקל. אמרתי, 'מה, לא אמרו לי!' אז הם אמרו, 'רגע, את דומה לזו מהסרט'. אמרתי, 'כן, זו אני'. אז הם אמרו, 'טוב, נתקין לך את הטלוויזיה בחינם'".

נטע גרטי (צילום: שמואל יערי)

נו, את רואה, אם לא כסף גדול, אז לפחות חייך השתנו בגדול: הפכת מאנונימית למפורסמת.

"מצטערת לאכזב, אני לא ממש מרגישה את זה בקנה מידה יומיומי. אנשים דווקא נורא נחמדים, עוצרים ברחוב ומחמיאים. אבל אין הסתערויות בקניונים ואין תופעות היסטריות, כמו שאולי יכולתי לדמיין שיקרו. יש תגובות חמות של אנשים שאומרים שהם נהנו, וכל הכבוד, ורוצים לראות אותי עוד. זה נחמד לשמוע, אבל פרט לכך אין שום שינויים משמעותיים אצלי, חיי אותם חיים".

גרטי, 24, יפה, חטובה ועדינה, היא בחורה מאותו זן קומפקטי-מיניאטורי, שהמצלמה והנוכחות הקולנועית מעצימים. זה ראיון שני שלה לעיתונות הכתובה, אבל היא כבר משדרת ספונטניות חיננית טבעית, מעשנת מדי פאוזה ומשחררת צחוק מתגלגל מידבק. היא די מנסה לשקול את תשובותיה, לבדוק מה נכון לה לומר ומסתקרנת לדעת "איך אני אצא אצלך". כדי לענות על השאלה הדי בלתי אפשרית - איך היא מגדירה את עצמה - היא נעזרת בבת דמותה ב"סוף העולם שמאלה", ניקול. "אני לא כל כך אוהבת להגדיר את עצמי ולא יודעת אם זה בכלל אפשרי להגדיר את עצמך לעצמך", היא אומרת. "בניקול יש משהו משוחרר וחסר ביקורת עצמית. אצלי קשה לי למצוא את זה, למרות שהיא קצת הזכירה לי את עצמי בגיל צעיר יותר".

תפקיד ניקול סיפק לך מועמדות לפרס "אופיר" בקטגוריית השחקנית הראשית. מה זה עשה לך?

"זה מאוד מחמיא. האמת, לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה, וקיבלתי את המועמדות בהכרת תודה עצומה. בכל זאת, סרט ראשון, וכל כך הרבה סרטים טובים נעשו השנה. אז כנראה שעשיתי משהו בסדר".

אחרי התחנות בדרך (מגמת דרמה בתיכון בגדרה, לימודי משחק קצרים בניו יורק ולימודים בניסן נתיב), חשבת להגיע לטופ כל כך מהר?

"לא סימנתי את זה כיעד, הדברים התגלגלו לשם. תמיד רציתי לעבוד ולהפיק מעצמי כמה שיותר, אבל לא חשבתי שאהיה מועמדת כשחקנית הטובה כבר בסרט ראשון. זה כיף ונעים, אבל גם זה חולף, כמו כל הדברים".

גרטי היא בתם של אפרים, מהנדס אלקטרוניקה, ועפרה, מטפלת אלטרנטיבית, שניהם בני 52, וכאמור ילידת גדרה הפרובינציאלית. "לא מסתובבים שם סנאים", היא צוחקת. "הלוואי, אבל לא. זה היה מקום שכיף לגדול בו, חבר'ה שנפגשים כל יום אחרי בית הספר עד השעות הקטנות של הלילה. לא יושבים בבית ורואים טלוויזיה. אבל זו תקופה שעברה ולא תחזור. אחרי הצבא נסעתי לניו יורק, וההורים שלי עברו לזכרון. אז אין לי כבר את החדר שלי בבית הישן. אבל אני עדיין בקשר טוב עם החבר'ה שם".

בתיכון היא בחרה במגמת תיאטרון, לאחר שכבר מגיל צעיר גילתה נטייה בלתי נשלטת להתייצב מול מסרטת הווידאו של סבא שלה ולתרגל טקסטים ספונטניים. יכול להיות שמשחק הוא מקצוע מידבק, או עובר בגנים בין אחים? עובדה. גם אחיה הגדול, ליאור, 29, הוא שחקן, שלמד בסטודיו של יורם לוינשטיין. "הוא שיחק בתיאטרון 'המעבדה' בירושלים ובכל מיני דברים אחרים", היא מספרת. "והוא גם כותב תסריטים ויש לו רעיון לסידרה".

את הצבא גרטי לא רצתה לעשות בתיאטרון צה"ל, להקה צבאית וכאלה - מסלולים שאולי מתבקשים לאנשים מסוגה - אלא העדיפה להיות "קרבית" יותר. "ידעתי שלעסוק בתיאטרון ולשחק זה משהו שאעשה, כי אני לא יכולה בלי זה. החלטתי שאני רוצה לחוות את הצבא, ואכן קיבלתי את החוויה הזו חזק בפנים", היא משחזרת. "רציתי להיות מדריכת צלפים, וזה נראה לי היום כהתקף פסיכוטי שעבר עליי. זו היתה תקופה קשה, ואחרי שנה כבר לא יכולתי להיות שם ועברתי לשרת קרוב לבית, בתור פקידה שלא עושה בעצם כלום ומחכה רק לשחרור".

פיתחת תובנות לגבי המשמעויות של להיות צלף?

"זה די מפלצתי לילד בן 18 ללמוד דבר כזה, למרות שהחיים דורשים מאיתנו דברים שהם לא תמיד הומניים. אני עדיין לא יודעת מה התקופה הזאת עשתה או לא עשתה לי".

אולי כדי להשתחרר מהעניין כמה שיותר מהר ולחזור למסלול הדרמטי, היא התעופפה מכאן מייד עם השחרור. "יום אחרי שגמרתי את השירות הצבאי נסעתי לניו יורק ללמוד ולעבוד", היא מספרת ומדווחת שעשתה כמה קורסים לדרמה בבית הספר הנודע על שם לי שטרסברג. "על 'שיטת סטניסלבסקי' קראתי והתעניינתי בזה, אבל לא ידעתי בדיוק למה אני נכנסת, וזה היה לי קצת מוזר", היא מספרת. "אבל באותו זמן זה הציל אותי מהחיים שם. שנה לאחר מכן חזרתי לארץ, כי ספגתי מספיק מניו יורק. אני חושבת שאת הלימודים המשמעותיים עשיתי דווקא כאן, בשלוש השנים אצל ניסן נתיב. זה יותר תיאטרון, משהו שמתעסק בבמה ובעבודה שהיא יותר לכיוון הקהל. בניו יורק אלה היו לימודים מעניינים, אבל מופנמים".

מה עשית שם לפרנסתך?

"מלצרתי במשך כמה חודשים באיזה בר מוזר, אחר כך הייתי קצת ברמנית שם. עבודות שצריך לעשות כדי לעמוד על הרגליים. לשרוד זה שם המשחק בניו יורק. זה מרגיש כאילו אפשר לחיות ככה שנים ולהרגיש שאתה חי את החיים, כי העיר כל כך אינטנסיבית, אבל בעצם אתה עומד במקום. התגעגעתי לכאן אחרי כמה זמן".

כאחת שגרה תקופה בהרלם, חווית שם איזו טראומה?

"דבר כזה קרה לחבר טוב שלי. שבועיים אחרי שהגיע לשם הוא חזר לדירה שבה גר בשעות הקטנות של הלילה, וליד הבית ניגשו אליו שני בריונים, הצמידו לו אקדח לגב ושדדו אותו. לי לא קרו דברים כאלה, אבל לא קל שם. פשוט הרגשתי שלאט לאט אני נחנקת. היה לי קשה לרדת לסאבוויי בבוקר, הרגשתי שבכל פעם שאני יורדת - איזו אבן נוחתת עליי. יש משהו מאוד מעייף שם אחרי תקופה".

חיית בניו יורק לבד?

"היה לי חבר שנסעתי איתו, אבל היחסים נגמרו שם".

עם החזרה לארץ, כשלמדה בניסן נתיב, הסוכנת שלה, זהר יעקובסון, הפצירה בה ללכת לאודישן ל"סוף העולם שמאלה". "אמרתי לה שאני לא רוצה, כי אני באמצע הלימודים והם נורא אינטנסיביים", היא מגלה. "לא הלכתי לאודישן הזה, אבל אחרי חצי שנה בערך היתה עוד סידרה של אודישנים, כי אבי (נשר, הבמאי) לא מצא שחקנית לתפקיד של ניקול, ואז הלכתי וקיבלתי את התפקיד".

לא הלחיץ אותך שאת הסרט הראשון שלך את כבר נושאת על כתפייך?

"אבי ואני פיתחנו דיאלוג שכל המטרה שלו היתה לעשות את זה בצורה הטובה ביותר, האינטרסים שלנו היו דומים, והוא נורא עזר לי, היה אוזן קשבת, ליווה אותי צמוד בצילומים ותמך מאוד. שנינו רצינו להגיע לתוצאות הטובות ביותר, אז אפשרתי לו לחדור לחיי, וזה בסדר".

חשפת את עצמך פיזית בצורה טוטאלית, עירום מלא.

"אני מבינה שזה אישו. לא הרגשתי שיש בזה משהו פסול, או דבר שיפגע בי באיזושהי צורה. סמכתי על אבי ועל השחקנים שעבדתי איתם. היה בהתחלה רגע של מבוכה, שעובר. לראות את זה יותר קשה מלעשות את זה. יש סצינות שעוד לא ראיתי, כמו הסצינה בהתחלה (היא נראית שם עירומה בחצי גוף, תחתון דווקא, במפגש הראשון עם שרה, היא לירז צ'רכי). אני לא מסוגלת. זה לא היה לי יותר קשה מלעשות סצינה רגשית טעונה".

את מגדירה את עצמך כמו שאבי נשר אומר עלייך - חסרת מעצורים?

"לא הייתי אומרת חסרת מעצורים, אבל כשזה קשור בעבודה ובמשהו שאני מאמינה שתורם לדמות שלי בסרט ולסרט עצמו, אז אין בעיה. הגוף שלי הוא חלק בלתי נפרד ממני. הרגשתי שאין כל כך סיבה לעשות מזה ביג דיל. זו יצירה שרציתי לקחת בה חלק, ולא שזה עמד על הפרק שאם לא אעשה זאת אז לא אשתתף בסרט, אבל לא התבחבשתי בזה יותר מדי".

היית הולכת יותר רחוק? נוטלת חלק בסצינת סקס לוהטת?

"חשיפה רגשית יותר משמעותית בעיניי. לא שעירום וסקס לא. זה דבר שהייתי מוכנה ללכת איתו הרבה יותר רחוק. תלוי כמובן בתסריט, בהקשר ובבמאי".

אז את בכל זאת חסרת מעצורים.

"זה אתה אומר. אני לא חושבת ככה".

יש לך בסרט גם מערכת יחסים קצת טעונה אירוטית עם לירז צ'רכי.

"במהלך החזרות מאוד התקרבנו ואלה סצינות שנולדו באימפרוביזציה, בלדמיין מה אפשר ולאן לקחת את זה. אנחנו חברות מאוד טובות מאז ההפקה. אני נורא שמחה שפגשתי אותה".

מעבר לנשיקה הצרפתית החטופה ביניכן בסרט, היו עוד קטעים של אהבה פיזית, ש"נשארו על רצפת חדר העריכה", כמו שאומרים?

"לא. אבל הגענו למסקנה שהאהבה בסרט היא לא של ניקול עם המורה, אלא בינינו, ולשם חתרנו".

איך סיגלת לעצמך מבטא מרוקאי? למיטב ידיעתי את לא מהעדה?

"אני שלושת רבעי בולגרייה ורבע פולנייה. אין קשר למרוקאית. אבל היתה לי מורה שלימדה אותי מעין מבטא כזה שהוא קצת צרפתי וקצת מרוקאי, לא צרפתי פריזאי. הקלטתי אותה והתאמנתי על זה כמו תוכי".

אחרי "סוף העולם שמאלה" גרטי לא נאלצה לחכות הרבה זמן לג'וב הבא. היא זכתה בתפקיד אופליה בהפקה חדשה של "אותלו" ב"הקאמרי", ונמצאת כעת בעיצומן של החזרות. "אני בעצמי עדיין לא מאמינה שזה קורה. זה מאוד מרגש. זה מחזה כל כך יפה, להתמוגג. הוא כל הזמן מכה בי שוב ושוב. זה הדובדבן שבקצפת של התיאטרון והתפקיד שתמיד חלמתי לעשות, הטופ. במיוחד שהוא מוגבל בגיל. זו צריכה להיות בחורה צעירה, וצריך המון פתיחות רגשית כדי לגלם אותה. רק ההתעסקות בזה גורמת לחיים שלי להיראות יותר אופטימיים".

וכדי להפוך את חייה לעוד יותר אופטימיים, יודעת גרטי לספר שיש התעניינות בה גם מעבר לים. "אחת הסוכנות הגדולות בפריז שאלה עליי כמה פעמים, אבל כרגע עדיין לא עשיתי עם זה שום דבר", היא מספרת. "זה יכול להיות דבר גדול לעשות סרטים גם באירופה. אני מאוד רוצה את זה. אבל זה גם משהו שמצריך הרבה עבודה קשה, התמדה ופוקוס, ללמוד שפה זרה ולחיות במקום אחר. כרגע אני עוד לא מוכנה לזה, במיוחד שעכשיו יש לי משהו שאני כל כך רוצה, שכל כך מספק להיות בו. אז אני לא ממהרת לברוח".

כאחת שכבר מתחילה להתערות בברנז'ה, את מתנסה כבר בלילות של הוללות, אורגיות, סקס אנד דראגס וכאלה?

"הלוואי, אבל לא. צר לי לאכזב אותך. זה כנראה שייך לתקופה אחרת של המקום הזה, אם בכלל. לא שמשעמם לי, אבל אין שינוי גדול באורח חיי".

אם לא סקס ואורגיות, אז חבר אישי יש לך?

"כן, והוא לא מהברנז'ה".