מאכיל בכפית

אבי נשר, במאי "אוריינטל", נכנס לקונפליקט הישראלי-ערבי כמו כל מדונה שנחתה כרגע מאמריקה עם שק של כוונות טובות, תאורה פנימית ורעיון מהפכני לפיתרון כולל ויציב של הסכסוך: למה שלא תחיו כולכם יחד בשלום? ג'י, בוס, תודה. איך לא חשבנו על זה.

"אוריינטל" תמים בהתאם. הוא מזגזג בין שני סיפורים שהם מיקרו ומקרו: סיפורה הפרטי של אלינה פיצ'רסקי, רקדנית בטן ישראלית שבוחרת לעבוד עם תזמורת של חמישה גברים ערבים ונחשפת לפתע לצורך לקיים משא ומתן מתמיד על כבוד, זכויות וטריטוריה, והסיפור הגדול של קמפ-דיוויד 2000 בכיכובו של צמד מה-קשור ברק וערפאת. ההקבלה בין שני הסיפורים פשטנית וישירה: אלינה מבינה את נושא הכבוד שיש לחלוק לנגן הערבי שלה מעצם היותו גבר ערבי; אהוד ברק לא מבין את הכבוד שיש לחלוק לערפאת מעצם היותו גבר (וכאב שיניים) ערבי. אלינה והתזמורת חלוקים לגבי סוגיית ההופעה בירושלים; החבר'ה בקמפ-דיוויד שוברים על הראש על סוגיית ירושלים. וכו', וגו'.

ההקבלה הישירה בין שני הסיפורים יוצרת תוצאה חסרת תיחכום הכופה על הצופה מסקנה נושנה: ה"אוריינט" היא צורת חשיבה זרה לתרבות המערב, אין לנו סיכוי להבין מה באמת רוצים הערבים, ולכן מוטב לנו פשוט לתת להם את הכבוד והספייס ולהגיע לדו-קיום, כפי שהצליחה לבסוף אלינה לעשות עם להקתה ("אני מקבלת אותם כמו שהם, תוך כדי דיאלוג ומו"מ מתמיד").

שלא כמו סרטי תעודה שהצליבו באופן מתוחכם בין סיפורים ("זול, מהיר וחסר שליטה" של ארול מוריס, למשל) "אוריינטל" מאכיל אותך בכפית את ההקבלה המעט גסה שבין ישראל – להלן רקדנית בטן קטנה, יפה ושתלטנית – לבין הערבים המקיפים אותה, להלן ערבים. עדיין, הסרט עושה שני דברים מעניינים: מתעד שיתוף פעולה ישראלי-ערבי קטנטן שנע עקלתונית סביב אינספור מכשולים ויכול להם, ומציג את קמפ-דיוויד, לראשונה, כסוג של הצלחה. שני הסיפורים האלה לא טריוויאליים. האופן שבו הם מובאים בסרט דווקא כן.

בכלל, הפרק של אמש סימן שיא כלשהו בתולדות הסידרה עד כה, עם הופעות אורח של לואיס-דרייפוס וגם של הנרי ווינקלר, הפונז המקורי, בהומאז' מרהיב לעצמו. זה התחבר היטב לסידרה הקומית הכי טובה שאתם לא רואים, אותה מקריין רון הווארד – בעצמו יליד "ימים מאושרים" – בטון יובשני של סרט טבע ב"אנימל פלאנט".

ואומנם, "משפחה בהפרעה" אינה כה שונה מסרטי הטבע ההם; היא מתחקה אחר חייהם של בעלי חיים נדירים וחסרי חוליות: בני משפחת בלות' העשירים, הנודדים בעונת החורף של חייהם לעבר תהום כלכלית. הכתיבה שנונה עד כאב, וההפקה – מצלמת כתף, ללא צחוקים מוקלטים, ללא אולפן - נעה בקפיצות בין העלילה לשברי זכרונות, צילומי סטילס, ומה שהתרחש אתמול בלילה, כשמייקל בלות' היה שיכור מכדי לשים לב שהסטוץ שלו היא, כאילו, עיוורת?

האמת, תיכננתי לראות את ספיישל אושרת קוטלר בערוץ 2, אבל היי, על מי אני עובד; "משפחה בהפרעה" שודרה במקביל. אל תמנעו מעצמכם את העונג הבא.

• לאושרת קוטלר: בשלב כלשהו, רצוי הנוכחי, תצטרכי להחליט האם את מעדיפה להיות גיא פינס או ניסים משעל. מילה מסחבק? רדי מאקטואליה קשה. צפוף שם, את נחמדה מדי, ומשעל לנצח יעשה משעל טוב יותר.