אחרי האשליות

ידיעה קטנה בעיתון בישרה שתומר שטיינהאור שוקל פרישה. אין כבר ביקוש, אמר מי שהיה סנטר הנבחרת עשור שלם, וגם לי נגמר החשק. בלי רעש, בלי טקסי פרידה, השריד האחרון של דור האשליות תולה את הנעליים.

לו היה בישראל היכל תהילה של כדורסל, תומר היה נכנס בשעריו בהצבעה הראשונה. העובדה שהוא פורש מבלי שאיש ישים לב - כמו מוטי דניאל, כמו ישראל אלימלך ורבים אחרים - היא עוד עדות להיעדרה של תרבות ספורט אמיתית. אבל לא זה העניין החשוב שבפרישתו, בפתיחתה של עוד עונת כדורסל. העניין הוא שמבט על הקריירה של שטיינהאור מזכיר לנו איפה היינו ואיפה אנחנו היום.

תומר שטיינהאור בנהריה. הגיע לתחנה האחרונה (צילום: יריב כץ)

תומר שיחק בחיפה בימים שבהם ההיכל ברוממה היה בית של כדורסל, עם שתי קבוצות שהביאו לכרמל אלפים. הוא שיחק בהפועל ת"א בסדרת הגמר האחרונה שהלכה לחמישה משחקים, הוא היה בחולון של החלום וההזיה בתקופת נחום מנבר. הוא עזב בהתרסה את מכבי ת"א והלך למקום אלטרנטיבי, בשם דקות המשחק וההנאה מהחיים. הוא חבר יחד עם עופר פליישר לקו קדמי ישראלי, שמהמשכורת המשותפת שלו תוכלו לבנות היום קבוצה עשירה בליגת העל. היום הקבוצות של חיפה לא רוצות לשחק בליגה הראשונה, הפועל ת"א אוספת את שאריות החלום, איפה חולון ואיפה מנבר.

שטיינהאור ובני דורו ידעו שהם חיים על זמן שאול. הם הכירו את הבלוף של הכסף הגדול והאשליות הגדולות טוב יותר מכל אחד מאיתנו. אבל לשחקנים יש קריירה

 קצרה ואינטרסים צרים. הם לוקחים מה שהם יכולים כל עוד הרגליים מחזיקות מעמד והאחוזים מהשדה חוצים את החד-ספרתי. כמו דורות קודמים ומאוחרים יותר, לא ראינו אצל שטיינהאור והאחרים יותר מדי שכיבה על הגדר עבור האינטרסים הכלליים של הכדורסל, ואולי היה מוגזם לדרוש מהם את זה. הם נתנו מה שנתנו על המגרש, ובמקרה של שטיינהאור זה היה הרבה יותר ממה שאפשר היה לדרוש מגבוה ישראלי בלי ניתור. הקריירה שלו, כבר אמרנו, ראויה לתהילה מקומית.

"ההישג של הקיץ שייך לדני קליין, שהעמיד בי-ם קבוצה של ממש" (AP)

ואנחנו? הקיץ הזה החזיר אותנו לפרופורציות, אחרי עונה שעד עכשיו אף אחד לא ממש מסוגל להסביר. ההישג הגדול ביותר של הקיץ בעיני שייך לדני קליין, שאיכשהו הצליח - לפחות על הנייר ובחשבון הבנק - להימנע מהקללה הקבועה של מי שזכה להצלחה לא צפויה בענף שאין בו לאן להתקדם: למרות הזכייה ביול"ב קאפ, למרות ששחקניו קיבלו הצעות משולשות מאירופה (אפילו שרלרואה יכולה היום להציע הרבה יותר מקבוצת צמרת בישראל) ועזבו, קליין הצליח לגייס כסף ולהעמיד קבוצה של ממש בירושלים. זה הרבה יותר ממה שקרה לאילת, גליל, ר"ג, רעננה ומי יודע כמה אחרות.

ליגה מכווצת וחסרת אשליות נפתחת בשבוע הבא. כבר עכשיו נקבע שבסופה יישארו בליגת העל רק עשר קבוצות, ספק אם יותר מזה יסיימו את העונה הנוכחית. שמונה שחקני צמרת ישראלים, כמעט שתי חמישיות (עם שלושה מאמנים) הלכו למקומות כמו אוקראינה ובלגיה (שלא לדבר על רוסיה ויוון וצרפת), לחפש שם תחרות, כסף, הנאה מהחיים. נמאס כבר לקונן על המצב הזה.

"מכבי תל אביב תתחרה גם השנה על אליפות היורוליג" (רויטרס) 

פעם, בשיחה עם תומר שטיינהאור, דיברנו על מה שאפשר לעשות כדי לשנות. תומר, שפיו הגדול וכנותו התחרו בהצלחה עם יכולתו על המגרש (וגם בזה לא נמצאו לו ולבני דורו מחליפים ראויים בדור קפוץ-הפה של היום), אמר לי בכנות שלא לצפות ליותר מדי מהשחקנים. הוא צדק, כמובן, אבל אני מניח שאין לו שמחה גדולה בצדקתו. גם הוא היה שמח לחיות בעולם כדורסל, שבו למישהו עם רקורד כמו שלו יש מקום כמאמן גבוהים, סקאוט, מאמן נוער - דברים שהם אלף-בית של ענף חי ונושם. אבל הליגה שלנו לא מסוגלת לפרנס אפילו ארבעה מאמנים ראשיים במשרה מלאה.

מכבי ת"א תתחרה גם השנה על אליפות היורוליג. לירושלים, אם תתחבר יחד, יש סיכוי להיאבק יפה ביול"ב-קאפ המורחב והחזק. נהריה שמרה על כוחה, שכמעט הספיק לפיינל-פור יורופליג לפני שנה. איכשהו, בעולם הכדורסל האירופי המתמוטט (פריסטרי היוונית, קבוצת יורוליג לפני כמה שנים, סגרה השבוע את שעריה וירדה ליגה), אנחנו מצליחים להיאבק בגויים גם בכוחות מדוללים. ספק אם זה יעזור לליגה. ספק אם זה משמח את תומר שטיינהאור, השחקן הנהדר והאיש המצחיק, שנכנס עכשיו בשערי היכל התהילה חסר הקירות והתיקרה של הכדורסל הישראלי.