הביצה והתרנגולת של השפה
עד כמה שפתנו מעצבת את המציאות או משקפת אותה? שאלה זו ממשיכה להעסיק מדענים ופילוסופים גם אחרי ויטגנשטיין, חומסקי ותיאוריית ספיר וורף
בני האדם יוצרים מציאות באמצעות מחשבות אותן הם מבטאים באמצעות מילים. אך מה קדם למה? האם השפה בה אנו מדברים "קובעת" ומעצבת את הדרך בה אנו תופשים את המציאות, או את אופן חשיבתנו? שאלה זו העסיקה ומעסיקה פילוסופים ובלשנים רבים וכמו בכל נושא שנוי במחלוקת יש המצדדים בלהט ב"קיבוע" לשוני (linguistic determinism) ויש המתנגדים בעוצמה שאינה פחותה מזו של "יריביהם".
הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889) וממשיכי דרכו דגלו בהנחה שהמילים שברשותנו מגבילות אותנו לא רק בדרך בה אנו מתקשרים זה עם זה אלא גם קובעות את הידע שלנו. מנקודת מבט שונה לגמרי פיתח הבלשן החובב בנימין לי וורף יחד עם עמיתו האנתרופולוג אדוארד ספיר בשנת 1930 את התיאוריה שמכונה "תיאוריית ספיר-וורף". אולם הואיל ו-וורף לא נמנה עם "ברנז'ת הבלשנים" ההתייחסות לתיאוריה התעוררה רק בשנות החמישים.
שני מרכיבים בתיאוריה
התיאוריה מתייחסת לשני מרכיבים: האחד, קיבוע לשוני – מחשבותינו מבוססות על השפה בה אנו מדברים ועל המילים בהן אנו משתמשים, לאמור, השפה קובעת את המחשבות, והשני, יחסיות לשונית – השפה מעצבת את התרבות. לדברי וורף, תפישת העולם של תרבויות שונות משתנה בהתאם לאוצר המילים שבשפתן.
השפה מהווה פריזמה דרכה כל עם או שבט רואה את תמונת העולם. לדוגמה, כשביקש מאנשים בתרבויות שונות למנות את מספר הצבעים בקשת שבענן, ענה כל אחד בהתאם למספר המילים שמתייחסות לצבעים השונים המצויות בשפתו. תיאוריה זו סותרת את התיאוריה של נועם חומסקי שטוען כי יכולת יצירת השפה והדקדוק היא יכולת מולדת ומשותפת לכל בני המין האנושי.
המחקר של גורדון
הנושא והוויכוח עלו שוב לכותרות בעקבות מחקרו של פיטר גורדון, פסיכולוג העוסק בביולוגיה של ההתנהגות באוניברסיטת קולומביה, שעסק בשבט הפראהא (Phraha), שבט מבודד של לקטים-ציידים המונה 200 נפשות ויושב על גדת האמזונס בברזיל, ושפורסם בכתב העת 'סיינס' בספטמבר.
כל תחום המתמטיקה מסתכם בשפת השבט בשלוש מילים: "אחד, שניים, הרבה". גם המלה "מספרים" אינה קיימת בשפתם ובני השבט אינם מסוגלים לשרטט קו ישר, למרות שאין כל פגם בהבנתם. הם הבינו בדיוק מה נדרש מהם במבחנים שערך להם גורדון, ורק נכשלו לגמרי בביצוע המטלות.
השפעת החסר
גורדון רצה לבדוק כיצד משפיע החסר בשפה בכל הנוגע למספרים ולכמויות על ביצוע מטלות כמותיות פשוטות. הוא ישב עם 7 מבני השבט וערך מול כל אחד מהם סדרה של חפצים מוכרים להם כמו: בטריות, מקלות או אגוזים בשורה וביקש מהם להניח בהתאם אותו מספר חפצים מערימת חפצים שהיתה ליד כל אחד מהם. בכל מטלה בה מספר החפצים היה גדול מ-2 או לעתים מ-3 הם השתדלו מאוד וניסו לנחש אבל ביצועיהם היו עלובים והזכירו תוצאות ניסויים שנעשו בילדים טרם שלמדו לדבר.
בשפת הפראהא אין הבחנה בין "הוא" ל"הם", ומילים המתייחסות לכמויות או להשוואה בין כמויות – כמו אחדים, הכול, כל אחד, יותר – לא קיימות. לכן היה בלתי אפשרי לשאול אותם, למשל, באיזו שורה יש יותר חפצים. כל הבלשנים והפסיכולוגים מברכים על מחקרו של גורדון אולם כל אחד מפרש את התוצאות בהתאם להשקפתו הוא ויוצא מחוזק. האם עובדה זו מלמדת על "קיבעון מחשבתי"?
