התאהבתי באישה

קוראים לה מא ראמוצווה. "מא" הוא תואר של כבוד, "גברת", בשפתם של בני בוצוואנה, שם מתרחשת עלילתו של הספר השני בסדרת ספרי המתח המחוייכים "סוכנות הבלשיות מס. 1". הראשון ראה אור בעברית לפני חודשים מספר וכבר התחבב כאן על קוראים רבים, ובצדק גמור: קשה מאוד לעמוד בפני קסמו. למה לעמוד? תקראו. ותעבירו גם לילדים מגיל 12 בערך, כי ספרים טובים מאוד שכתובים בבהירות מופלאה כמו הסדרה הזאת, קשה למצוא – והם יהיו תמיד על-גיליים ורב-דוריים.

באנגליה ובארצות הברית יש לה כבר מליוני מעריצים, ואפילו אתר שבו היא מחלקת עצות בנדיבות: מה עושים עם אהוב בוגדני, איך חולטים תה-עשבים מקומי הקרוי bush tea, ובאופן כללי איך חיים בנוח בעולם סוער, מבלי לאבד את הצפון – וכמה ערכים פשוטים ובסיסיים – אף לא לרגע אחד.

בוצוואנה, על גבול מדבר הקלהארי: שונה ממדינות אחרות באפריקה משום שמתקיימת בה דמוקרטיה, רמת החיים גבוהה יחסית ליבשת, מעט מאוד שחיתות ממשלתית נרשמה בעשורים האחרונים, ויש גם חלוקת משאבים צודקת לרווחת האוכלוסיה. זו אולי המדינה היחידה מבין אלו שהוכו באיידס, שמחלקת תרופות בחינם לכל תושביה. והיחידה שלא היו בה מאבקים אתניים עקובים מדם, למרות שהאוכלוסיה בהחלט לא הומוגנית וגם דוברת כמה וכמה שפות וניבים. מא ראמוצווה מדברת סצוואנה ואנגלית שרכשה בבית ספר נוצרי שהעניק לה נימוסים אירופאיים נאים, אבל לא עקר ממנה את תרבותה – ואת היפה שבתרבות הזאת.

האישה מן החלומות

כשהספר הראשון בסדרה ראה אור בעברית, שוחחתי עם מחברו, אלכסנדר מק'קול סמית, וכבר בעיצומה של השיחה פינטזתי על אריזת מזוודות ונסיעה לשם: התאהבתי בסיפורים שלו על תרבות שבה כבוד האדם הוא ערך מרכזי, שבה לעולם לא תלך לאיבוד בלי שיסייעו לך בעדינות לצאת מן המצב, שבה האדם הלבן לא נתפס כאויב אוטומטי אלא קודם כל כאדם. והמרחבים, המרחבים שמרחיבים גם את דעתו של אדם: הוא סיפר לי על השקיעות המרהיבות, על הערים המנומנמות שמתעוררות אט אט, על מערכת חינוך מצויינת, על בריות חייכניות ועל חיות בר שאיש אינו צד אותן עוד.

והוא יודע על מה הוא מדבר. אלכסנדר מק'קול סמית, איש שמגדיר את עצמו כמספר סיפורים מן הזן הישן, הוא פרופסור למשפטים שנקרא להקים את הפקולטה הראשונה למשפטים בבוצוואנה, מחמת הקשר הקודם שלו לאפריקה – הוא נולד ממש מעבר לגבול, בזימבבווה. מזה שני עשורים הוא נוסע כל שנה לחודשים מספר ומפקח על הגינותן של בחינות באוניברסיטה. הוא מודה שהוא נוסע בעיקר בגלל האהבה.

את מא ראמוצווה הגה במשך 15 שנה, והתבסס על דמויות שהכיר במסעותיו: נשים חזקות ועדינות כאחד, בעלות גוף וחכמות, עצמאיות ואופטימיות – למרות שהן מכירות היטב את בור-התחתית של החיים. מא ראמוצווה – פרשס בשמה הפרטי – היתה פעם קורבן לאלימות איומה במשפחה, וגם איבדה את תינוקה היחיד. ואחר כך קמה מאפר אבלה והחליטה לחיות, וגם להראות לגברים שאשה אפריקנית יכולה, ועוד איך יכולה, להיות לא פחות מוצלחת מאדוני הארץ.

היא ירשה מאביה האהוב עדר בקר, סימבול מסורתי לעושר בבוצוואנה, והימירה אותו בכסף וקנתה משרד, ועל חזיתו תלתה שלט – סוכנות הבלשיות מס. 1. מה ידעה באותה עת על בילוש? מה שמצאה במגזינים, וכל מה שלמדה בימי חייה על אודות בני אדם. זה ממשיך להיות הנכס העיקרי שלה גם בספר השני: תובנה עמוק שנרכשה בפקולטה למהות החיים, זו שאי אפשר למצוא בין כתליו של מוסד אקדמי, זו שבלעדיה אי אפשר לשרוד באפריקה כבן אדם הגון.

לפני המזוודות

התעלומות שהיא פותרת נעות בין הקומי המגוחך לבין הטראגי באמת, ובין תיקון של הטנדר הלבן הקטנטנן והמרטע שלה ובין לגימות של אינספור ספלי בוש-טי, היא אוחזת בבטחה בידו של הקורא ומובילה אותו למסעות שפשוט לא ייתכנו בספרי בילוש אחרים: עמוק לתוך הערבה האפריקנית, בין נחשים ארסיים לתמסחים שיש לטפל בהם באלימות, בין מרפאי-אליל ושדים וברנשים חלקלקים בחליפות יקרות ומשרתים תחמנים אך נבערים ואידאליסטים לבנים שיודעים הכל על אפריקה מפני ששהו שם חודש וחצי. בין כולם היא מתמרת בחן בלתי מצוי ובפלסטיות כה משכנעת, עד כי מתבקש לחבק אותה – ורק אז נזכרים שהיא עשויה רק ממלים.

ויש לה גם עזר כנגדה, רא ג'יי. אל. בי. מאטקוני, בעליו הגאה של מוסך מצויין שמאוהב בה קשות ומעריך ומכבד אותה עד כדי כך שהוא מתקשה לבקש את ידה: כשזה מתרחש סוף סוף בספר הראשון, תשמעו את עצמכם פולטים אנחת רווחה, אבל זה לא הסוף: יעברו עוד כמה וכמה כרכים של סדרת הספרים הזאת עד שנשמע פעמוני חתונה, ובינתיים נתענג על האופן שבו שני אנשים בשנות הארבעים שלהם לומדים מחדש, ואולי לראשונה, מה זאת אהבה. לידיעת ההורים שיעבירו את הספר לילדיהם: אין סצינות מין. אין מלים גסות. והספרים, הפלא ופלא, לא יוצאים חסרים בגלל זה.

"דמעות של ג'ירפה" הוא עונג צרוף גם אם לא קראתם את הראשון בסדרה, אבל ברור לי שתקראו: מאז שההתחלתי לנג'ס לחברים שלי עם סיפורי מא ראמוצווה, נוספו עוד תריסר למליונים שאוהבים אותה. ספרי הסדרה חוגגים כבר יותר מ-5 מליון עותקים בדפוס. . כן ירבו. אלכסנדר מק'קול סמית נאלץ לקחת פסק זמן משתי אהבותיו – האקדמיה ונגינה בתזמורת של חובבים נלהבים אך גרועים ביותר. נשיא בוצוואנה מינה אותו לשגריר של כבוד, והספרים אכן תרמו באופן משמעותי לתעשיית התיירות בארץ.

לרובנו, אריזת המזוודות תישאר בגדר פנטזיה נעימה, כי בוצוואנה הרשמית מעודדת בעיקר את בואם של מטיילים עשירים מאוד, שיכולים להרשות לעצמם חופשות שעולות סכומים של חמש ספרות. בדולרים. ליחיד. ועד לזכייה בפיס, ועד שאפגוש את בנות-דמותה של מא ראמוצווה (מק'קול סמית אומר שזה קורה תוך יומיים אחרי שמגיעים לבוצוואנה) – אני שמחה שזכיתי להתוודע אליה בספרים.