על הפנים

בימים אלה, בהם רוד סטיוארט מככב שוב בראש מצעדי המכירות בארה"ב, מן הראוי להכיר את אחת הלהקות ממנה הוא צמח - THE FACES, שהוציאה באחרונה קופסה עם ארבעה דיסקים של מיטב יצירותיה.

פייסס (עטיפת האלבום)

הפייסס הייתה להקה של חמישה שיכורים ששרו וניגנו להנאתם רוק-בלוז אנגלי. בתקופת קיומם הקצרה, 69' עד 75', הספיקה הלהקה להוציא ארבעה אלבומי אולפן, שלא מכרו יותר מדי ולא הנפיקו להיטי מצעדים, אך כיום לא ניתן להתכחש להשפעתם על עולם המוזיקה - ובפרט על סצנת ה-Pאנק האנגלית של סוף שנות ה-70, ריצ' רובינסון (הבלאק קרואז) וסלאש הם רק אחדים מהמוזיקאים שמציינים את הפייסס כמקור השפעה על היצירה שלהם בספרון המצורף לקופסה.

סימני הפירוק נראו כבר ב-1973, כשנתיים לפני שהלהקה הלכה לעולמה, כאשר רוני ליין הודיע על עזיבתו לטובת קריירה עצמאית, רגע לאחר שסיימו להקליט את אלבומם האחרון "או לה לה". כמחליף הגיע יבוא מיוחד מיפן בשם טאטצו יאמאושי שהסתובב עם הלהקה כשנתיים עד שקריירת הסולו של רוד סטיוארט התפוצצה בגדול והוא הפך לכוכב בזכות עצמו, כשהלהקה הפכה לעסק לא משתלם עבורו.

לצד רוד סטיוארט, ניתן ללמוד על הכישרון הרב שהיה גלום בלהקה גם ממעשיהם של שאר חבריה לאחר הפירוק. רון ווד הצטרף ל"רולינג סטונס" איתה הוא מזוהה עד היום, אליו חבר הקלידן איאן מק'לאגן שהיה נגן הופעות של הסטונס. קאני ג'ונס המתופף חבר ל-the who. רוני ליין מנהיג הלהקה אובחן בסוף שנות ה-70 כחולה בטרשת נפוצה. ב-1983 חברו אריק קלפטון, ג'ימי פייג' ופט טאונסד להופעה מיוחדת לגיוס תרומות למענו, הוא מת ב-1997.

כמעט כל השירים

הקופסא החדשה five guys walk into a bar, מכילה ארבעה דיסקים ובהם כמעט כל שירי הלהקה בתוספת גסטרונומית של 31 שירים שלא יצאו לעולם, החל מהחזרה הראשונה של הלהקה, דרך קטעי דמו, הופעות בבי.בי.סי, בי-סיידס ועוד.

הדיסק הראשון והפחות טוב מהארבעה נפתח ב-flying, השיר הראשון שהקליטו חברי הלהקה במשותף, וכולל גם חידושים ל"jealous guy" של לנון, "maybe I amazed" של מקרטני ואת maggie May, שיר ששם סימן שאלה גדול על קיומה של הלהקה ב-1971 כאשר הפך ללהיט הסולו הגדול הראשון של רוד סטיוארט. בהופעות בארה"ב נדרשו הפייסס לא פעם לבצע את השיר בגלל סטיוארט, ובהקלטה שלו מהבי.בי.סי ניתן ללמוד על הרוח הרוקיסטית, הקלילה והמבודחת של הלהקה.

הדיסק השני הוא באווירת פאב ורוב השירים בו הם בסגנון בלוז-רוק כפרי, למשל richmond, שיר קטן וחמוד באווירה פרובינציאלית, או if loving you is wrong I don’t want to be right, שיר נשמה של Luther Ingram (אמן מבית היוצר של חברת STAX שפרחה בתחילת שנות ה-70), שהפייסס עשו ממנו בלדת רוק-בלוז קורעת, כשהקול הצרוד של סטיוארט חודר לנשמה. Had Me a Real Good Time מהדיסק הזה הוא אחד השירים שמבטאים הכי טוב את שמחת החיים, הקלילות והאושר המוזיקלי שמצאה החבורה המוכשרת אחד בזרועות השני והנה כמה מילים: 

Stood on the table with my glass of gin

and came straight to the point

I was glad to come

I'll be sad to go

So while I'm here

I'll have me a real good time

הדיסק השלישי מבליט את היכולות האישיות של כל אחד מחברי הלהקה. קאני ג'ונס מפגין סולו תופים מרשים בהקלטה מה-BBC של I Know I'm Losing You. ב-I'd Rather Go Blind שהוקלט באחת ההופעות האחרונות של הלהקה ב-1975 רוני ווד מפגין את יכולתו המרשימה על הגיטרה. ב-Skewiff (בי סייד שלראשונה יוצא על דיסק) וב-Hi-Heel Sneakers/Everybody Needs Somebody to Love מדגימים חברי הלהקה את ההרמוניה המוזיקלית ששררה ביניהם, כשהם עוברים משיר לשיר כמעט בלי שנרגיש. 

בדיסק הרביעי, הגרנד פינלה של הקופסה, יש גרסאות נוספות לשירים שכבר הופיעו קודם לכן. שני ביצועים ל-miss judy's farm, גרסת המקור ל-cindy incidentally והופעה חיה בבי.בי.סי עם ה-flying. הקטעים המשובחים ביותר מגיעים בסוף: קטע בלוזי ענק בשם dishevelmant blues ששופך את המאזין והלהיט של הלהקה Stay With Me שסוגר את האלבום.