ערב נוצץ ברמות

איך אמרה ג'ודי של אורנה בנאי? ערב נוצץ ברמות. באמת היה יופי. כולם באו, צביקה היה צביקה, נינט רזתה, עפר שכטר שיחק עם הכובע, היו כמה תחרויות צמודות, מחינו דמעה וצחקנו ו... לא, אני לא יכולה להמשיך. אני חייבת להגיד את זה אחת ולתמיד - טקסי פרסים זה דבר משעמם. זה הכלל, ואין מה לעשות.

לא משנה אם זהו טקס "מסך הזהב" או העובד המצטיין של עיריית טבריה - זה משעמם, כי זה מורכב בעיקר מנאומי תודה, שלעולם לא יצליחו לעניין מישהו מלבד אלה שרשומים על הפתק. וואו, זאת מאמינה באלוהים? וזה, הוא התערב עם ההוא שהוא לא יזכה? וההיא לא שוכחת את המורה שלה לדרמה מכיתה ג'? באמת, באמת, משעמם.

אבל עם הזמן אנחנו משתכללים והולכים, והשנה "מסך הזהב" עבר כמעט ללא כאב. לכל טקס יש את הדרכים שלו לשמור על עירנות הצופים. באוסקרים סומכים בדרך כלל על הצהרות פוליטיות - אבל אצלנו תמיד היה יותר לייט. עם צביקה הדר כמנצח, הערב עמד בסימן צחוק ומודעות עצמית, מאפיין די מדויק לבידור הישראלי של היום, שמסביר גם את הזכייה הגדולה של "ארץ נהדרת".

ישראל 2004, תמונת מצב: צוחקים כל הדרך למטה. צוחקים על הריאליטי, צוחקים על המכרז לערוץ 2, צוחקים על הפערים החברתיים, צוחקים על "הבורגנים", צוחקים על יעל בר-זוהר ובעיקר - צוחקים על אלה שצוחקים עלינו, ויהיו מי שיצחקו אחרונים.

הפאנצ'ים של הטקס היו לא מעטים ודי מענגים - החל במונולוג של צביקה הדר על טלוויזיה עם כל כך הרבה ערוצים וכל כך מעט היגיון ("מה מראים בערוץ טבע הדברים? דברים!"); דרך הערתו של ליאור שליין, כי פרס "מסך הזהב" בתחום התעודה הוא כמו אהוד ברק ("קטן, מלא בזהב, ומעניין בדיוק חמישה אנשים"), ועד לכמה מערכונים שלא היו מביישים את נבחרת "ארץ נהדרת" בכבודה ובעצמה - כולל זה שהכינה נבחרת "ארץ נהדרת" בכבודה ובעצמה. האהוב עליי היה שיר ההלל לערוץ 2, שהתחיל כעוד קטע סקעת-מויאל סטנדרטי, ונגמר עם מיעוטים הזויים, זקנות שמבקשות מעשים טובים ו"צמד רעים", על תקן דתיי המחמד של התקשורת הישראלית, שזימרו במקהלה: "איזה יופי שנהיינו כמו ערוץ אחד".

כמעט בא לי להגיד "אאוץ', סאטירה", כשצביקה הדר שלף את התותחים הכבדים, והדביק גבות בחיקוי זדוני לאסף הראל. הדר הוא למעשה האנטיתזה של הראל: בשנים האחרונות הוא התאהב בקונצנזוס, עד שכמעט שכח שגם הוא יודע להרגיז. מצחיק לגלות שדווקא הראל מוציא ממנו את הארס.

הסלבז שלנו הפגינו התנהגות למופת - אולי אפילו יותר מדי. בשלב מסוים קיוויתי שמישהו יחרים, יצעק, יפתיע, אפילו ייתקע בשירותים כשקוראים את שמו. וכלום. עלו לבמה, חייכו למצלמה, נשמו בצורה סדירה, וכמעט שלא הזיעו.

הנאום החביב עליי היה של ריקי בליך, שהיתה קצרה, עניינית והודתה לאבא שלה פשוט כי הוא אבא שלה. אם היא תבטיח לנאום כל כך קצר וחינני תמיד - אני מבטיחה להצביע לה תמיד.

הכי שמחתי בשביל אגם רודברג, שמגיע לה; הכי הופתעתי מקושניר, שכל כך ייגע אותנו בתור מנחה (אפילו בתור מגיש פרס הוא הצליח לעייף!), עד שכמעט שכחנו שהוא דווקא שחקן מצוין - אבל עובדה שלא. הכי התאכזבתי מהבחירה של "אסתי המכוערת" כתוכנית המקור הטובה ביותר. אסתי ראויה לשבחים, אך בפירוש לא עולה על "שבתות וחגים" או על "מעורב ירושלמי". נו, העם נתן דברו - ויצירה שמפלרטטת עם ז'אנר הטלנובלה עדיין עושה יותר מדרמה טהורה.

קטגוריית תוכניות הפנאי לא היתה מעסיקה אותי כלל, לולא אודטה הצליחה שוב לגרד לי את העצב האחרון, עם נאום זכייה מייגע וחסר פואנטה. משהו עם הנכד שלה, ואיך הוא ישחק עם הפסל. בשביל רגעים כאלה נועדו מעברים לפרסומות. יאיר לפיד עלה ביאיר לפידיות שלו על הבמה, וקיבל בצנעה את הפרס על תוכנית האירוח. הוא שוב העלה את עצמו לדרגת קדושה, כשהזכיר את אביה של מאפרת התוכנית שנפטר לאחרונה, והצטער על כך שמוטי קירשנבאום, מורו ורבו, לא זכה במקומו. בזה דווקא הסכמתי איתו.

אני מתפתה להגיד שלפיד הוא האיש הכי צפוי בשואו ביזנס, אבל גיא פינס לוקח אותו בסיבוב, על לא עוול בכפו. שוב פינס זוכה, שוב הוא אומר שלא משעמם אותו לזכות, שוב זה משעמם אותנו. האם פינס באמת כל כך טוב, או שאנחנו פשוט צריכים עוד תוכניות מגזין כדי שתהיה לו תחרות אמיתית? ימים יגידו.

והנה טמירה ירדני, האשה והאגדה, עם שתי זכיות מרשימות - "השיר שלנו" ו"כוכב נולד 2" - מפגינה את הממלכתיות המתבקשת ומפנה מקום לאורי גרוס לנפק את היציאה התפלה של הערב: "פחדתי ש'צימרים' תיקח". חכם על קטנים, הגרוס הזה.

גם בערב צפוי יש כמה פינוקים נדירים. כמו לראות את יעקב אילון באנושיות כמעט מלאה, עם רגליים והכל. אילון אומנם לא הלך רחוק עד כדי תודה לאשה ולילדה, אבל זה הספיק לי בכדי לפנטז עליו כעל בשר ודם, ולקרוא לו "ג'ק" בדמיוני. גם לראות את מיקי חיימוביץ' אלגנטית וסקסית מחוץ לחליפה החנוטה, זה לא דבר שמתאפשר בכל יום.

אבל הכי כיף זה לראות את טל פרידמן בתפקיד טל פרידמן. פרידמן היה מי שנבחר על ידי חבריו לקבל את הפרס על "ארץ נהדרת" בקטגוריית תוכנית הבידור, וטוב שכך. בצפייה בפרידמן במצב גולמי - בלי פאות, איפור ומבטא - תמיד יש איזו הרגשה של חטא קדמון, כי זה קורה כל כך מעט. הוא נראה כמעט נורמלי, קצת נבוך, עדיין מאוד מצחיק. אני חושבת שראיתי אותו פעם בסופרמרקט, וזה סיפק לי ריגוש דומה.

המחווה לעוזי חיטמן היתה עצובה ורגועה. ממש כמו ארקדי דוכין, האיש ששר אותה. אומנם נחרדתי בשלב מסוים מהאפשרות שאודטה תתחיל לבכות, ושאאלץ לראות אותה עם איפור מרוח - אבל בעיקר התרגשתי. אגב, הייתי גם עצובה כשהבנתי מה קרה ליואב שוורד. הבן אדם לא הצליח להיכנס לתודעה למספיק זמן כדי לקבל יותר מהשתתפות במחרוזת שירי הריאליטי, ואפילו סולו לא נתנו לו.

יאיר ניצני וארז טל הגיעו לשוויון בקטגוריית מגישי הפרסים המשעשעים, כשגם הם מביאים אותה בהומור עצמי משובח. ניצני עם נאום תודה מוכן, וטל שמודה שהוא האדם הממוחזר ביותר, כי הוא אפילו מגיש אותו פרס שנה אחרי שנה.

נינט ורן דנקר עלו על הבמה ביחד, לרגע ה"אוווו" הקולקטיבי. לשנייה אחת חששתי שבניסיונות להפיג את השמועות על פרידתם, הם ידפקו לנו איזו נשיקת בריטני-מדונה. אבל הילדים התאפקו, ואני שמחה לומר שנינט אימצה את שיעצתי לה מעל דפים אלה - היא חייבת להתלבש כמו בחורה קולית ולא כמו זמרת חתונות. נינט נראתה נפלא בחליפה. מי שעדיין לא הפנימה את הלקח, היא עדי כהן, שלבשה שמלת דיווה מדגישת חמוקיים - יותר מדי חמוקיים.

תם ונשלם טקס "מסך הזהב 2004". הפעם אני לא חושבת שמישהו יפגין, יערער או יכעס. אנחנו מודים על האטרקציות, מעריכים את הקיצור בזמן (נא לזכור שלא מעט פרסים הוגשו ולא שודרו, ביניהם הפרס ל"אקזיט"), ושמחים שלא היו תקלות טכניות. אבל אולי, עמוק בלב, היינו מודים על איזו שערוריונת, ריגוש זול לפני החזרה לשגרה. בשנה הבאה כדאי לשקול להזמין את דובר קוסאשווילי.