2:0 לערוץ הילדים

כבר כמעט מעייף להגיד, אבל מרבית הפקות המקור של ערוץ הילדים יכולות לעשות בית-ספר, אוניברסיטה ומסאז' ארומטי לכל התפוחים הרקובים שממטירים עלינו מפיקי ומתעשרי "המורדים" וחבורות הזבל הארגנטינאיות לסוגיהן.

"האדומות" היא הפקה מצוינת שלא מעליבה את המדיום הטלוויזיוני אלא משתמשת בו ביעילות. סיפורה של קבוצת הכדורגל בנות, בעונתו השניה, הוא לא פחות טלנובלה מכל קישקוש חמינדוסי דובר ספרדית, אבל בכמה הבדלים בסיסיים; המשחק כאן טוב לכל אורך הדרך, הכתיבה מדויקת, הבימוי משוחרר ומרשה לעצמו, הצילומים אינם נחנקים באולפנים עלובים אלא נעים בין לוקיישנים אמיתיים – כולל מגרשי כדורגל וחדרים של בני נוער שנראים, לשם שינוי, אמיתיים – והשפה המדוברת היא עברית. וזה כבר לגמרי לא טריוויאלי.

העלילה, כאמור, עושה את העבודה החשובה, כלומר מספקת דרמה מהסוג שאין לך בעיה להתחבר אליו: נועה (דניאלה קרטס), גיבורת הקבוצה, ננטשת על-ידי קמפיאנו (מקס אוליארצ'יק) לטובת בתו הרדודה-אך-מניפולטיבית של בעלי משרד הפירסום המממן את הליגה כולה. כלומר, בעונתה השניה מכניסה "האדומות" לחיי גיבוריה את העולם האמיתי ואחותו: עולם הפירסום, עולם העסקים, עולם החסויות, עולם הבולשיט – כל מה שמחלחל כחומר כספיתי למחזור הדם של בני עשר ומעלה בישראל 2004. הגיבורים כאן כבר לא בדיוק ילדים – למעשה הם בני 15 – והסידרה כולה מכוונת לאזור שכבת הגיל הזו, כלומר שערוץ הילדים האמיתי הוא כעת ניקלודיאון, בעוד ערוץ הילדים המקורי נכנס לגיל ההתבגרות.

ליאורה קמינצקי, יוצרת הסידרה, מביאה כאן מוצר עדכני, מופק היטב, לא מביך בשום רמה, שמובטח לדבר לצופיו המשוערים ולא רק למבקרי טלוויזיה עם יאיר דורי על הכוונת. מה לעשות שעונה של "האדומות" נמשכת 12 פרקים, בעוד טלנובלה ארגנטינאית לטף יכולה להימשך עד שחשבונות הבנק של דורי יגיעו לגודל ברזיל. בסוף דורי ינצח. בינתיים, שתיים-אפס לאדומות.

ירינו בה: "קצרים בחיתולים", יס+, 21:35

יש במזרח התיכון רק דבר אחד תקוע יותר מתהליך השלום: הסטנד-אפ הישראלי. למעשה, אין כיום בישראל זירת סטנד-אפ אמיתית. יש בדרנים עממיים מגיזרת אסייג את קטורזה, וילדים שרוצים לגדול להיות אסייג את קטורזה. הבסיס לכל סטנד-אפ משמעותי - כלומר סגנון אישי ייחודי, מבט מקורי על פכי החיים, אישיות בימתית לא שגרתית ויכולת לכתוב לעצמך לפחות שעה של חומר – לא באמת קיים אצל מי שמגדירים עצמם כאן כ"סטנדאפיסטים".

כדי להבין איך נשמע סטנד-אפ אמיתי, מומלץ לצפות ב"קצרים בחיתולים", הפקה מענגת של ערוץ "קומדי סנטרל" האמריקאי, במסגרתה נלקחו קטעים ממונולוגים של סטנדאפיסטים אמריקאיים עכשוויים ועברו עיבוד לאנימציה. סיפור המסגרת מפגיש בין דמויותיהם של הסטנדאפיסטים ניק דיפאולו ופטריס אוניל, המצוירים כאן כשני תינוקות הצופים בסרטים מצוירים בטלוויזיה, אלא שהמצוירים, אויה, הם העיבודים הפרועים והלא-דופקים-חשבון האלה למונולוגים של טובי הסטנדאפיסטים האחרים. כך ניתן לדגום, בפרק אחד, המון סוגי גישות וכתיבה בסטנד-אפ – כולם מבריקים ושנונים בדרכם.

בפרק הפתיחה התבלט המונולוג של ג'נין גרופולו (המומלצת תמיד), שתיאר איך הופכת עוגה שמישהי הביאה למסיבת-בנות למפלצת מאיימת ("היא לבד בבית עם העוגה, אל תעלו!"), ומונולוג קורע של ג'פרי רוס על דודתו הזקנה, שמתה בגיל 104 ("ממה היא מתה? המצנח שלה לא נפתח. ברצינות, מחצו אותה בפסטיבל רוק כבד. ההארלי שלה התהפך... לא, האמת היא שמלאו לה 104, התכנסנו כל המשפחה לחגוג לה, עשינו הצבעה ובסוף ירינו בה").

"קצרים בחיתולים" היא השתלמות חפוזה, כדאית מאוד, בסטנד-אפ אמריקאי בשל. ולו כדי להבין איפה אנחנו כל כך טועים, וכמה עמוק האוקיינוס המפריד בין גרופולו לאסייג, שווה להציץ בזה.