כמו אבן מתגלגלת

שנים שקטות יחסית עברו על דני שטג מאז "הפוך", "צומת וולקן" ו"צור הדסים". כעת הוא שוב מגיח במלוא העוצמה למסך הגדול, בתפקיד מרכזי בסרטו החדש של רפאל נדג'ארי "אבנים". שטג מגלם מתווך דירות יגע ואפרורי, שאשתו (אסי לוי) מפיגה את שיממון נישואיה במאהב קבוע מהצד, עד שהגורל העיוור תופח על פניה ומעניש אותה קשות, ושקר חיי נישואיה מתנפץ לרסיסים לנגד עיניה.

למוד ראיונות מבקש שטג לא לשים דגש על התקרבותו לדת - תהליך שבו הוא מתמיד כבר 16 שנה - ולהתמקד בעניינים "מקצועיים". "אני לא אוהב את המילה דת", הוא מסביר. "אני איש מאמין, שהולך ללמוד ומשתדל למלא את חובתי בעולם הזה. עדיין יש הרבה סטיגמות סביב המילה 'דתי', וההגדרה מסוכנת כאש. אני לומד בישיבת 'נתיבות עולם' בבני ברק. שני רבנים מלמדים אותי: הרב אברהם אדרת, שמלמד אותי משנה והרב דוד זאובר, שמלמד אותי תורה. מסכן הבן אדם שלא מאמין".

למה?

"בתקופה שלנו כל הסימנים מראים שהיום כבר לא משחקים יותר. אם זה בענייני מחלות, תאונות דרכים, כסף לאנשים. המדינה בצרה צרורה. הייתי לפני כמה ימים במועדון 'הפורום', במסיבת יום הולדת לאיבגי. ומה שראיתי שם, מה אני אגיד, אני מרחם על אנשים. אנשים חושבים שבזיון ללילה הם יזכו באושר שלהם, אבל הם לא יודעים שהם גומרים על עצמם. דברים חמורים מאוד. על הפנים. אנשים פה מסתובבים ברחובות בעוגמת נפש. זה שאנשים פוגעים אחד בשני, בלי לדפוק חשבון, סוחרים בלי להיות ישרים, זה מביא עלינו את כל האסונות".

אצלי הכל בסדר

במאי "אבנים", רפאל נדג'ארי, הוא יהודי ממוצא אלג'ירי, שנולד וגדל בפריז ולמד קולנוע בניו יורק. הוא עשה שני סרטים, וב"אבנים" הגשים חלום לביים סרט דובר עברית בישראל. שטג הגיע אליו לאחר שנדג'ארי חזה בו ב"הבן שלי" (שודר בערוץ 3 במסגרת "ראשון בדרמה"). "אבנים" כבר הספיק לזכות בפרס הסרט הטוב בפסטיבלי מונפלייה, ז'נבה וסביליה. "כנראה באירופה אוהבים סרטים כאלה", מסביר שטג.

נדמה ש"אבנים" הוא סרט יהודי יותר מישראלי.

"אדרבא. אהבתי מאוד שהסרט לא שיפוטי. תמיד כשנעשו כאן סרטים על חילונים ודתיים, היה בהם משהו שיפוטי מאוד. ב'מדורת השבט' ו'האושפיזין' יש משהו שיפוטי מאוד. ב'אבנים' המסורת מוטמעת בתוך בני האדם. לא משנה אם הוא חוטא או צדיק, תמיד כשאתה רואה דוס בסרט ישראלי, הוא או חוזר בתשובה או עושה קידוש אחרי שרצח. תמיד יש משהו מניפולטיבי בעניין הזה. הדוס בקולנוע הישראלי הוא סטריאוטיפ. נדג'ארי עשה משהו שהיה קיים בסרטים הישראלים הישנים של זאב רווח, ג'ורג' עובדיה ומשה מזרחי. וזה הכי יפה. משהו אמיתי. זה טוב לשפוט בין טוב לרע, אבל ברגע שזה הופך מראש להיות רע, זה שיפוט שקרי".

בחמש השנים האחרונות לא שיחקת באף סרט. מתוסכל?

"כשאני קורא את המילה תסכול בעיתון, בא לי להקיא. אני מודע לעובדה שהעולם הזה גלי. פעם למעלה ופעם למטה. בורא עולם משפיל אותנו קצת כדי להגביה אותנו בחזרה. ברגע שאני לא חייב שקל לאף אחד, אני מברך על קיומי במקצוע. ברוך השם אני עובד, והכל בסדר. יש לי תהיות. לך תדע מי שפך את הדם. אני הייתי בין מקימי שח"ם (ארגון שחקני המסך) ועשינו בזמנו הרבה הפגנות, כולל פיצוץ הפקה ("שלווה" של חיים בוזגלו). לך תדע, יכול להיות שיש מישהו שההישגים שלנו פגעו לו בכיס. הכל שיקולים זרים. לא מצטער על זה לשנייה. זה היה נחוץ, והיום זה מתחיל להיות מוערך".

החשיפה הראשונה שלך היתה ב"הפוך". הגעת לערוץ 2 בדיוק עם המפץ הגדול בטלוויזיה. אתה מרגיש שהגעת בזמן הנכון למקום הנכון?

"כן. עד אז אכלתי קש, טיפסתי על גגות ואכלתי קירות במשך שמונה שנים. הייתי כבר בן 26. עד אז היו בערוץ 2 דרמות נוסח 'שוטים של זהב' ו'רמת אביב ג'. כשהגיע 'הפוך', הוא קבע סטנדרט ברמה גבוהה יותר, שאפילו אנחנו לא היינו מודעים לו. 'הפוך' היה משהו טרי. משהו גזוזי. עד היום הדיאלוגים של שמוליק חיימוביץ' (במאי ויוצר 'הפוך') מדהימים אותי. עשיתי איתו לאחרונה את 'סיפור קיץ'. 'הפוך', בלי צל של ספק, היה הפריצה הגדולה. מאז העסק התחיל לזוז".

אתה בררן בבחירת התפקידים שלך?

"כן. לאחרונה דחיתי תפקיד ראשי בתיאטרון באר שבע ושתי הצעות לתפקידים גדולים בסרטים. תפקיד אחד היה בסרט שמוציא את דיבת הארץ. יש לי קווים אדומים. אני גם לא אשחק בסרטים שטופי זימה. יש להם מסרים שלא מועילים לאף אחד. עשרת הדיברות חשובים יותר מעוד סרט".

פרח שלא נפתח

שטג נשוי לענת, מעצבת תפאורות ותלבושות בעבר וכיום מעצבת גופי תאורה, כבר 11 שנה. לשניים יש בן בכיתה א' ובת בגן חובה. שטג מעדיף להשאיר את משפחתו הרחק מזרקורי התקשורת, אבל מחמיא למוסד הנישואין, שלדאבונו הרב מאבד גובה בימינו. "אשתי מצאה אותי במצב אחר ממה שאני היום", הוא אומר. "היה חיבור ששנינו היינו צריכים אותו. אני לא אומר שאין תאים אפורים בחיי הנישואין. אבל גם לכל אלה שחיים בסגנון 'סקס, סמים ורוק'נ'רול' יש תאים אפורים ושקרים. החיים כל כך מעניינים, גם כשהם אפורים וגם כשהם לא אפורים. אם שומרים על הנישואין, הם לא אפורים. רק בן אדם נשוי יודע את זה, ואני שומר על הדבר הזה חזק. בבגידות קבור הכלב. ברגע שאתה רואה אשה וחושק בה - תתחיל לחשוב שזה אש. אם אתה חושב שהפתח התחתון שלה יביא לך את האושר, אחרי פעם אחת - נחתם משהו וקשה לחזור אחורה.

"תרבות המערב גם דחפה לנו שאוננות זה דבר טוב. הפסיכולוגים אומרים שזה מפרק את הגוף. אבל האמת היא אחרת. אפשר בקלות לחשוב שאני לא שפוי בעצמי, אבל האמת לעולם עומדת. צריך לשמור על הזרע של הבן אדם טוב-טוב. לתת אותו כשצריך לתת אותו. לא לפזר את הפירות".

אתה מתייעץ עם הרב אילו תפקידים לקחת?

"ברוב התפקידים אני כבר מרגיש מה טוב לי ומה לא. ככה שאני לא צריך התייעצות. כשמגיע משהו שאני באמת מתלבט לגביו, ולאשתי אין תשובה טובה מספיק, קורים מצבים שאני מתקשר ומתייעץ. לחתוך מהמקצוע הזה, שיש בו 'ים' של יצר הרע, ולשבור את הכלים, זה הכי קל. להתמודד זה קשה, וללכת בין הטיפות זה קשה עוד יותר. אין ספק שהפרנסה במקצוע הזה היא הליכה על חבל דק, וצריך למצוא את שביל הזהב".

קורה שאתה שואל את עצמך: אולי כדאי לתפוס כיוון אחר בחיים?

"כל יום אני אומר את זה לעצמי. כל שחקן אומר לעצמו כל יום - אולי אני לא במקצוע הנכון. כשמקבלים פרסים, ביקורות טובות וכאלה, אתה אומר לעצמך - וואללה, אולי אני במקצוע הנכון. אבל זה נעלם מהר מאוד. העולם הזה בנוי כולו על אוויר. אני מרגיש עד כמה אני לא תלוי בבני אדם. אף שאני משחק מגיל 16, אני לא יודע, עד היום, מה מחזיק אותי במקצוע. העולם הזה - או בעדי או נגדי. אני גם לא מבין מנהלי תיאטראות. בתיאטרון 'הקאמרי', לדוגמה, לא קראו לי לשחק אצלם בחיים. לא מבין למה. נשגב מבינתי. הרבה פעמים התקשרתי אליהם כדי לבדוק מה העניינים. נפגשתי עם נעם סמל, ומה ששמעתי ממנו היה - בגלל שלא למדת משחק, בשבילנו אתה כמו פרח שלא נפתח. אני כבר בן 38. יש לי כמה דברים מאחוריי. מתי הפרח ייפתח? כשאני אהיה בקבר?"