כתבו עליהם בעיתון

גם השנה עבדו מבקרי הטלוויזיה שעות נוספות, ומדי יום נכתבו בעיתונים ביקורות מפרגנות או קטלניות על תוכניות הטלוויזיה ששודרו ערב קודם. עירית לינור, מבקרת ומבוקרת בעצמה, טענה באחת התוכניות של ירון לונדון, "הינשופים", כי ביקורת היא שיח המתנהל בין המבקר לקוראיו וכי למבוקר אין שום חלק בשיח הזה, לכן הוא גם אינו צריך להיפגע מביקורת שנכתבת עליו. האם גם מגישי תוכניות הטלוויזיה חושבים כמוה?

טוביה צפיר נפגע קשות מקיתונות הביקורת שנשפכו על התוכנית "בראבו" בערוץ 2, אותה הינחה, שכונתה בין השאר "קרקס קטינים ציני". "בשנה שעברה כתבו שאנחנו נאצים! צריך להיות רע לב וציני כדי להציג אותנו כפושעים", טוען צפיר בלהט, "אנחנו מתייחסים לילדים בצורה חינוכית ואנושית, ויש צוות שלם מאחורי הקלעים שדואג לשלומם בצורה הכי טובה שאפשר. עובדה שהם חוזרים אלינו". צפיר נפגע גם מהביקורת האישית שנכתבה עליו: "אני חושב שהתקשורת עוינת ולא נותנת מקום בארץ לאמנים ותיקים. ולמה, בעצם? לאמן ותיק אין זכות קיום? כתבו עלי שאני נראה דובי וזקן. אבל אי אפשר לשלול אמן שמופיע כבר ארבעים שנה רק בגלל שהוא מבוגר ושמן. הביקורת פה היא מחוץ לכל פרופורציה. אותם מבקרים שקטלו אותנו, כתבו שירי הלל ל'כספת', כאילו שם אין סגידה לעגל הזהב. האמת היא שאנחנו פרובינציה, והמבקרים מייצגים את צרות העין. אם זו הביקורת, אז לעזאזל עם כל המבקרים!".

החבילה החולה של אברי וקובי

תוכניות האירוח ספגו השנה מהלומה קשה מהביקורת. על תוכניתו של דידי הררי ("דידי טי.וי") נכתב: "זה כמו להתארח בביתו של אדם חסר מנוח, שנטל ספידים ולא נותן לנשום" (רוגל אלפר, "הארץ"). גם את תוכניותיהם של רפי רשף ואמנון לוי קטלה הביקורת. אבל הטענות הקשות ביותר הופנו ל"אברהם ויעקב", תוכניתם של אברי גלעד וקובי מידן. נטען שהם עושים חסדים רק בגלל שהם משתלמים כלכלית, ושהשילוב בין שכול לבידור בתוכנית יוצר "חבילה חולה".

אברי גלעד לא נשאר אדיש: "הביקורת גרמה לנו להתעסק כל הזמן בצדדים המוסריים של העבודה שלנו. למרות שהאשימו אותנו בחוסר מוסריות, אנחנו חושבים עד לרגע זה שהדברים שעשינו מושלמים, עד כמה שהדבר אפשרי בערוץ מסחרי. הביקורת יותר השפיעה על מצב הרוח שלנו, כי כמובן נעים יותר לקבל ליטוף מאשר בומבה בראש. נראה ש'טלעד' הושפעה מהביקורת בהחלטתה להוריד את 'אברהם ויעקב', על אף שאנחנו רצינו לעשות עונה נוספת".

לאחר שנים ארוכות במעגל האירוח ("בשידור חי"), הינחה דן שילון תוכנית ראיונות אחד על אחד בנושאי אקטואליה ("שבע בערב עם דן שילון"), וזו ירדה מהמסך לאחר פעמים ספורות. הביקורות טענו ששעת השידור וכן אופי התוכנית ה"רגוע" אינם מתאימים לשילון, וכי זהו כישלון מקצועי. שילון מגדיר זאת אחרת: "התוכנית ירדה כי אני לא הגעתי למידת הסיפוק המקצועי, שהיה לי בתוכניות קודמות שעשיתי. 'שבע בערב' ירדה בהחלטתי, ללא כל קשר לביקורות, שגם הן ברובן היו טובות. הזכיין קיבל את החלטתי בהבנה. חזרתי עכשיו לשידור במשבצת שיכולה להתאים לי בדיוק, 'אולפן שישי', שם אעסוק בצורה הכי ישירה בנושאים האקטואליים החמים".

חיבוקים ושריטות

את מירב תשומת הלב של המבקרים (ובעיקר של קהל הצופים) בשידורי הקיץ תפסו "שעשועוני המיליון". החלוץ היה "מי רוצה להיות מיליונר" עם יורם ארבל, שזכה לשבחים מרוב המבקרים. נאמר עליו: "חבילת בידור ואימה מחושבת ומטופלת". אבל לארבל יש גם ביקורת עצמית: "קיבלנו הרבה ביקורות טובות, וזה נחמד ונעים לקבל לטיפות. היו גם כמה שריטות של אנשים שלא אהבו את מה שאנחנו עושים. יש לי תחושה שהמבקר הכי קפדן שלי זה אני. מדי פעם אני מגלה שאני לא מרוצה מדברים מסוימים, בעיקר טכניים. למשל, החלטנו להוריד את מינון לחיצות הידיים והחיבוקים לאחר כל זכייה, רק מ-32 אלף שקל ומעלה. אני משפר את סגנון ההקשבה שלי ומנסה ליצור יותר אווירה של דרמה ומתח. סך הכל אני לא בא מהז'אנר הזה של הטלוויזיה, כך שאני לומד כל הזמן".

ארז טל יצר את הפורמט הישראלי של "המיליונר", "הכספת". טל, הידוע בשנים האחרונות כחביב המבקרים, זכה בתחילה לשבחי הביקורת גם על תוכנית זו. "מיום שעלתה 'הכספת'", כתבה אורנה לנדאו ב"ידיעות אחרונות", "השתנו הכללים מהקצה אל הקצה, ההימור לא אותו הימור, ואלמנט המסחרה קוצץ". בהמשך היו טענות כלפי התקנון המשתנה של "הכספת" וכלפי ההמתנה הרבה לקבלת הכסף. טל מרוצה בעיקר מהביקורת הטובה: "מאוד פונקנו על ידי העיתונות. לפחות גל התגובות הראשון עלה על תחזיותינו הטובות ביותר. אפילו הסמקתי פה ושם. באופן טבעי הגיע גם הגל השני של הביקורות, שהיה פחות טוב. אין לי תלונות לאף אחד. גם תוצאות הרייטינג היו מעל ומעבר לכל ציפייה. אין מה לעשות, כשאתה במרכז העניינים אז מחפשים כל מיני דברים".

המבקרים בוכים בלילה

לצד תוכניות הפריים טיים כיכבו השנה בטורי הביקורת תוכניות הלילה, שמהוות משבצת שידור מבוקשת למדי. תוכנית הלילה שעוררה את כמות הביקורות הרבה ביותר (חיובית ושלילית כאחד) היא "המחשוף" של יוני להב וגיא מרוז. "תוכנית גועלית, לא מורכבת, לא סאטירית. רק גועלית. הם חצו את גבול הטעם הרע" כתבה עליהם תמר גלבץ ב"מעריב". לעומתה, הישווה יורם ברונובסקי ב"העיר" את להב ומרוז לגדול המחזאים, חנוך לוין. יוני להב טוען שביקורות הן דבר חיוני: "אנחנו קוראים את כל הביקורות שנכתבות עלינו ולוקחים אותן ברצינות. הפידבק שהתוכנית מקבלת הוא לב העניין. לכל אורך הקריירה שלנו, עוד מ'נייס גיא', קיבלנו את כל סוגי הביקורות, מהכי טובה עד הכי גרועה. זה סימן ההיכר שלנו. אי אפשר להישאר אדישים לחומר שלנו, את החומר שלנו או אוהבים מאוד או שונאים מאוד. אני רואה בסיטואציה הזו יתרון. זה אומר מבחינתי שאנחנו עושים את העבודה".

תוכנית לילה אחרת שהביקורת אהבה לשנוא היא ה"סצינה" (ערוץ 3) בכיכובה של גלית שרף, שבילתה כל ערב במועדון ריקודים אחר. בין השאר, נכתב עליה ש"כישוריה כמראיינת והשתלבותה ב'סצינה' ממקמים אותה בתור בקופת חולים או באולפן הערוץ הראשון (בתור ידידתו הקשישה ברוחה והפחות מוכשרת של חיים יבין)". שרף אינה מתרגשת: "אני לא מתייחסת לביקורות שנכתבות עלי, ושלמה עם התוכנית שעשיתי. אני באמת לא באה מסצינת המועדונים, אבל לדעתי, התאמתי לתוכנית. לא באתי לרקוד, באתי למצוא אנשים לא רגילים והוצאתי וידויים מאוד מעניינים. הייתי מבקרת קולנוע וכתבתי מה שחשבתי, וזו זכותם של כל המבקרים לא לאהוב את מה שהם רואים. זו דעה אישית של אדם אחר. אני חושבת שזה נחמד שיש ביקורת, רק שברוב המקרים היא בידורית ולא עניינית".

שם המשחק - מקצוענות

יש שיטענו כי ביקורת היא דעה אישית של אדם אחד, המיועדת בעיקר לבדר את קוראיו ולא לבקר בצורה רצינית את התוכניות המשודרות בטלוויזיה. אם כך הם פני הדברים, האם צריכה בכלל להיות ביקורת? דן שילון סבור שכן. "לדעתי, חשוב שתהיה ביקורת לכל דבר בחיים, כולל תוכניות טלוויזיה, וחשוב לא פחות שהתקשורת תבקר גם את עצמה".

ליורם ארבל חשוב שתהיה ביקורת נטולת אינטרסים אישיים: "אני לא לוקח את הביקורת כדבר אבסטרקטי שבא מלמעלה. אני בודק מי כתב אותה. יש כאלה שאני מתייחס לדבריהם ויש כאלה שלא. כל זמן שביקורת היא עניינית, רצינית, לא אישית ואין בה חישובים של אינטרסים וחברויות, היא חשובה".

ארז טל מייעץ להתייחס לביקורות בפרופורציה: "בסך הכל, כשכותבים עליך זה סימן טוב. אם מחפשים מגרעות, אין לי בעיה עם זה. אני לא בטלוויזיה מאתמול, חטפתי ביקורות קשות בעבר ולמדתי להתייחס אליהן בעירבון מוגבל. חשוב שתהיה ביקורת, אבל יש עוד מדדים חוץ מאותו בעל טור בעיתון, שלא תמיד זה מישהו רציני ששווה להתייחס אליו".

אברי גלעד דורש מקצועיות: "לדעתי, רצוי שאותה רמת מקצועיות שנדרשת מהאנשים שעושים תוכניות טלוויזיה תידרש גם מהאנשים שכותבים עליהם ביקורת. יש מבקרים שלא עושים את עבודתם נאמנה. כמובן שאם כותבים רק דברים נעימים, לא אכפת לי אם המבקר מקצועי או לא...".