שיחות עם השטן

"שיחות עם השטן" מאת  לשק קולקובסקי כתוב בסגנון של "סיפורים פילוסופיים", ועוסק בשאלות של דת, גורל, מוסר, אלוהים, יאוש וגאולה. כמה מן הסיפורים המופיעים בספר ראו אור בשנת 1957 (תחת השם "מפתחות לשמים") ואחרים - ב-1965 (תחת השם "שיחות עם השטן"). קולקובסקי מחדש בספר את סיפורי התנ"ך והברית החדשה ומעלה תהיות פילוסופיות ותיאולוגיות. כמו כן הוא שם בפיהן של דמויות היסטוריות ומיתולוגיות מונולוגים שהם בה בעת תמונת דיוקן של הדובר ודיון פילוסופי חריף. קולקובסקי, בניגוד לרבים מעמיתיו, מוכיח שעמוק אינו בהכרח גם כבד, וששאלות רציניות אפשר לשאול עם חיוך. פילוסופיה יכולה להצחיק? לא נכחיש זאת. להלן קטע מתוך הספר.

תמליל מסיבת עיתונאים עם השטן, ורשה, 20 בדצמבר 1963

הפסקתם להאמין בי, כמובן, אני יודע. אני יודע, וזה לא איכפת לי. אתם מאמינים בי, אתם לא מאמינים בי, זה לא העסק שלי, זה העסק שלכם, ושלכם בלבד. אתם מבינים, רבותי? זה לגמרי לא איכפת לי, לחלוטין לא, או אם לפעמים קצת כן, אז כמו ששכלו של חוקר נמשך למוזרויות של הטבע. השכל, אני אומר, כי בכל הנוגע למעשי, לחוויותי, אין לזה שום משמעות, שמץ של משמעות. זה גם לא פוגע בגאוותי, שאתם מכחישים את קיומי, כי אין בי גאווה, הרי אני לא רוצה להעמיד פנים שאני טוב ממה שאני באמת, או אפילו שאני כמו שאני, כי אני רוצה להיות מה שאני, ורק זה. העדר האמונה שלכם איננו דוחה אף אחת ממשאלותי, כי כל משאלותי באות על סיפוקן. מה שחשוב לי אינו הכרה בקיומי; חשוב לי שמלאכת ההרס שלי לא תיפסק. האמונה שלכם בקיומי או העדרה אינם משפיעים על ממדי מפעלי הקודר.

לפעמים אני תוהה על הגורמים להעדר אותה אמונה, סתם כך, העניין תופס לרגע את עיני. אני מתבונן בספקנות העלובה שלכם כמו שאתם מתבוננים בעכביש המטפס על הקיר. מעניינת אותי הקלות שבה נטשתם את אמונתכם, ומעניין גם שכאשר העדר האמונה מעמיק, אני תמיד הקורבן הראשון. "קורבן" – ככה אומרים, מין מליצה כזאת, אבל הרי באמת אף אחד לא מקריב אותי ואני לא קורבן, ודאי שלא קורבן. אבל הכפירה מתחילה ממני. הכי קל לנטוש את השטן. אחר כך באים המלאכים, אחריהם השילוש, ואחר כך אלוהים. כאילו השטן הוא החלק הפגיע ביותר של הדמיון שלכם, הנחלה שזה עתה נכבשה והיא הכי פחות מקובעת, הרקמה הטרייה ביותר של אמונתכם, ואולי פשוט הרקמה המבישה ביותר, רקמה לא נעימה, שקשה להיזכר בה, ועדיף לא לזכור אותה.

אבל אני רואה שאלה המאמינים, הנלהבים באמונתם, הדבקים, הקנאים, גם הם פוסחים על השטן באמונתם; הפסיקו לדבר עליו, מפנים ממנו את מבטם המהסס, ואם פונים אליהם הם שותקים, בעצמם לא יודעים אם זנחו אותו לגמרי, או שאולי תא אחד בנשמתם חווה את נוכחותו, אבל גם אם הוא חווה אותו, התא הזה גוסס לאיטו, מצטמק, מצטנן, והשטן שוקע לאיטו אל השכחה. שיהיה.

אני הולך לפעמים לכנסיות, מקשיב לדרשות, מקשיב בדריכות, ללא חיוך, בשלווה. לעיתים, רחוקות יותר ויותר, קורה שדרשן כלשהו, איזה כומר כפרי, יזכיר את שמי מן הדוכן. לא מן הדוכן, אפוא, לא בתא הוידויים, לא בשום מקום. אז מה אתם אומרים? הם מתביישים! כן, פשוט מתביישים. בורים, יגידו, פרימיטיביים, מאמינים בשטויות, לא הולכים עם רוח הזמן, שאינה יכולה לפסוח גם על הכנסייה. אינה יכולה? כן, כך אומרים התיאולוגים, הכנסייה צועדת עם רוח הזמן, לפעמים גם מקדימה אותה, באומץ, בלי חשש מן החידושים – אבל, הם מוסיפים, רק בצורה, רק בשפה, רק במעטה החיצוני, לא בעצם המהות המיסטית, לא באמונה, לא בעבודת האל.

הכיצד, רבותי התיאולוגים? ומה איתי, אם מותר לי, למרות שכמו שאמרתי, העניין עצמו ממש לא איכפת לי? היכן מקומו של המלאך שנפל משמים? האם אני רק עניין לשוני, מין קישוט שאפשר להחליף מיום ליום, כמו עניבה? האם השטן הוא רק נוסחה רטורית façon de parler modus loquendi? האם הוא רק אמצעי לעורר את דמיונם הרדום של המאמינים, שבכל רגע נתון אפשר להחליף אותו במשהו אחר? או שמא, רבותי, הוא ממשות מלאה, בלתי ניתן להכחשה, מוכרת על ידי המסורת, נגלית בכתובים, מתוארת זה אלפיים שנה על ידי הכנסייה, מוחשית, נוגעת, מציאותית? למה אתם מתעלמים ממני, רבותי? אתם חוששים מלעג הכופרים, אתם מפחדים שיעשו מכם צחוק בקברטים? ממתי האמונה חוששת מלעגם של הכופרים והנבערים? מהי דרככם? אם תיטשו את עיקרי האמונה מחשש שתהיה לשנינה, מה יהיה הסוף? היום השטן, ומחר האלוהים ייפול קורבן לחששות שלכם.

רבותי, נתתם לגולם המודרניות להשתלט עליכם, והוא חושש מעניינים לא מוחלטים ומסתיר מעיניכם את עצם אפשרות קיומם. אני לא אומר את זה למען עצמי – לי זה לא משנה – אני מדבר אליכם ולמענכם, מתעלם לרגע משליחותי שלי, ואפילו מחובתי להפיץ את בשורת הדרך הרעה. ולא רק אני אומר את זה. אפשר למצוא עוד פה ושם איזה נזיר או כהן, שבקול גדול דורש בכאב בזכות השטן, קורא לכם להאמין, מוקיע את שקיעתה של הכנסייה, מזכיר את המסורת הקדושה. אבל מי מקשיב לו? וכמה קולות כאלה, הקוראים ממעמקים, יש בכלל? הכנסייה החירשת, המתחרה עם רוחה זמנה, רוצה להיות מודרנית, מתקדמת, היגיינית, פונקציונלית, מאורגנת, נחושה, ממונעת, מתוקשרת, מדעית, טהורה, נמרצת.

אילו באמת איכפת היה לי מכם, רבותי, הייתי יכול לחשוף לעיניכם את עליבותכם, את מאבקכם מעורר הרחמים ללכת עם הזמן, הזמן שתמיד יקדים אתכם באלפי מילין. ספורט, טלוויזיה, קולנוע, בנקים, עיתונות, בחירות, אורבניזציה, תעשייה – ובזה אתם רוצים להשתלט על העולם? מה אני מדבר – להשתלט! – אתם רוצים למצוא חן בעיניו? בעולם הזה אתם רוצים להיות מודרניים, להפסיק עם ה"מעשיות", לצעוד בראש האנושות הנושמת נשורת רדיואקטיבית לריאות השחורות מעישון ומזיהום אוויר? על מה אתם צריכים לוותר כדי לזכות בהכרה בעולם הזה? על השטן? פשוט על השטן? ונדמה לכם שבזה יסתכמו הוויתורים? רבותי! הפסקתם לחשוש מהעדר האמונה, אינכם יראים מכפירה, השטן לא מפחיד אתכם? כלומר האלוהים לא מפחיד אתכם, אתם חוששים רק מדבר אחד – שיחשבו שאתם מפגרים, שלא יראו בכם את חשכת ימי הביניים, שלא ילעגו להעדר הקדמה שלכם, שלא יוכיח שאתם לא היגייניים, לא מודרניים, לא גמישים, לא מדעיים, לא מתועשים. רק מזה אתם מפחדים, רק כדי לסתור את הטענה הזאת אתם מכינים בקדחתנות את בתי הדפוס שלכם, את הבנקים שלכם, את המפלגות הפוליטיות שלכם, את היכלי לה קורבוזייה שלכם, את הוויטראז'ים המופשטים שלכם.

אלא מה, אני לא מפסיד מהמפלה שלכם. תתמוטטו לכם, בבקשה, אני לא נופל איתכם, רק אתם נופלים. בתקווה עלובה שתצליחו בחנפנות וליקוקים לפתות את קטני האמונה, אתם מוכנים להשתכנע בכל קטנות אמונתם, להתכחש לכל מה שהאמנתם בו עד עכשיו, וברוב טיפשותכם נדמה לכם שלא סרתם ממהות אמונתכם, אלא רק נתתם לה "צורה" מודרנית. והשטן הוא תמיד החלל הראשון על המזבח הזה, תמיד הראשון.

עניין הראוי למשל, אבל גם לשנינה, הוא שדווקא מפי כופרים אני שומע לפעמים את שמי, והם משמיעים אותו ללא כל מבוכה, כי הם אינם מכירים במסורת שממנה נובעת מוחשיות כלשהי של שם זה. בירידים עוד מציגים "שדונים" לקול מצהלות הילדים, ואם שמי מופיע בתיאטרון או בספר, מדובר בספרי כְפירה. אבל בכנסייה, מן הדוכן? מוציאים תמונות עתיקות יומין מן הכנסיות, כדי שהשטן לא יפחיד. אלה תביעות "החינוך המודרני", הם אומרים. עם כולם כרתתם ברית, רבותי, אתם נכונים לצעוד בסך עם משמיציכם, ואתם אומרים הן לכל, מלבד לאמונה ולמסורת שלכם. לשטן הותרתם שיירים, קללה ללא תוכן, שעשועי ירידים או הילה מבוישת של מיתוס שנשכח, שעדיף להיפטר ממנו, וכל המקדים הרי זה משובח, עקבות מעיקים של זמנים שחלפו, רהיטים ישנים של הסבא בדירה המודרנית – ההיגיינית והפונקציונלית. אתם קוראים לעצמכם נוצרים? נוצרים בלי שטן? שיהיה, לא איכפת לי, לא איכפת לי.

אני כבר מעדיף את העדר האמונה שלכם, רבותי הכופרים, בה לפחות אין העמדת פנים, אין בושה ומבוכה. אתם לא מפקפקים בשטן, לא משתדלים להיפטר ממנו, כי אין לכם ממה להיפטר. לפחות כך נדמה לכם. השארתם את השטן לוויכוחים מדעיים, תיארתם אותו, כראוי, בהיסטוריה שלכם, בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה, במדעי הדתות, או בפסיכואנליזה, או ברומן או במחזות על מכשפות. גמרתם עניין, נכון? גמרתם עניין? נדמה לכם שסגרתם חשבון עם "העולם הכטוני".

דבר אחד לא למדתם מהנוצרים: את הדיכוי המתמיד של מה שנקרא פעם "כפירה מאניכאית" . האופטימיות הנוצרית ייבשה לכם את המוח, השכל שלכם סטרילי כמו צמר גפן בחדר ניתוח. הרוע איננו יש, אתם אומרים, הרוע הוא אסון, מנת חלקנו בעולם, משהו שקרה, כמובן, אבל קרה סתם כך, כמו שלפעמים קורה שנולד עגל עם שני ראשים, אין בכך שום הכרח, הארגון המתמשך של העולם יחזיר לעצמו את ההרמוניה הספונטנית שלו; ברוע יש להיאבק יום יום יום וזהו מאבק ללא סוף. המילה "רוע" מתייחסת רק למקרים יחידים, לכן בשפתכם יש לה גוון פתטי, טעון בדאגתכם, בשאיפתכם, בתהייתכם, באמונתכם בעתיד.

אבל זה לא נכון, רבותי. במילה "רוע" אין כל פתוס, אין בה אימה או עוצמה, היא עניינית ויבשה, מתייחסת לדבר שבו מדובר, בדיוק כמו המילה "אבן" והמילה "ענן"; היא מותאמת היטב לדבר עצמו, מגדירה את מוחשיותו כהלכה, היא מדויקת וחסרת מעוף. הרוע הוא דבר, פשוט, כמו כל דבר אחר.

לא, את זה אתם לא רוצים לדעת. אל מול כל השואות, עד סוף העולם אתם תשננו בעקשנות מטורפת: קרה מה שקרה, זה פשוט קרה, ויכול היה לקרות אחרת; הרוע הוא מקרה, הוא מתרחש לפעמים פה ושם, ואם נצא מולו נחושים דיינו – הוא לא יקרה. סוף העולם ימצא אתכם שקועים בוודאות שסוף העולם הוא מקרה. אתם לא מאמינים בשטן.

למראה אכזריות שאינה נחוצה לאיש, למראה הרס חסר תכלית – השטן לא עולה על דעתכם. יש ברשותכם את כל ההסברים ואת כל השמות שיענו לצורכי כל גרסאות הבעיה. יש לכם את פרויד כדי לדבר על הדחף האגרסיבי ועל אינסטינקט המוות, יש לכם את יאספרס שיספר לכם על תשוקת הלילה, שבה מנסה האדם לאנוס את האלוהות להסגיר בידיו את סודותיה, יש לכם את ניטשה, יש לכם את הפסיכולוגים של "התאווה לכוח". אתם מכירים את כל המילים שיכסו את העניין שהן אמורות לחשוף.

אבל האם אתם מסוגלים להעלים את הכל לחלוטין? פשפשו היטב במצפונכם, אתם, הנוצרים, אני חושב לעצמי, וגם אתם הכופרים חפרו קצת מתחת לדשא הגזום של הדיבורים המדעיים, המטפיזיקה והפסיכולוגיה שלכם; הִפכו את האדמה, חִזרו לעצמכם, השיבו למילה את משמעותה הראשונית, את תנועתה החמורה ונעדרת הפתוס, עִצרו לרגע במילוליות האבודה. נסו להתרכז לרגע במראה השגרתי ביותר, היום-יומי, זה שעוּות בעיניכם דרך העדשה המעוותת של השיח הפילוסופי. זה יספיק. אז תראו אותי. תראו אותי ולא תופתעו ויהיה נדמה לכם שתמיד הכרתם אותי; בניגוד לכל התורות שלכם, תגלו את פני המוּכּרות, הרגילות, למרות שרק עכשיו תראו אותן באמת. תזהו את המשב המוכר והצונן של העוצמה שאינכם רוצים להכיר, למרות שמעמקי דעתכם המטושטשת בבליל המטפיזי, למרות שהיא רמוסה ודחויה אל עבר האין, עדיין בוערת הידיעה עליה, העמידה לעד.

העוצמה ההרסנית שאינה שואפת לדבר מלבד ההרס עצמו. אתם פוגשים אותה בכל מקום וחווים אותה מדי יום – במפלות ובמשגים שלכם, באכזריות ובמוות, בבדידות ובמשאלות שאינן באות על סיפוקן. אתם פוגשים אותה פנים אל פנים, נוכחת ביותר – לא במקום שבו ההרס נועד להשיג מטרה ושבו האכזריות והרוע הם אמצעי, אלא דווקא במקום שבו הם מטרה בפני עצמה.

כשלרוע יש מניע – כשהוא נובע מתאוות, מפחד, מהרצון להתעשר, מגאווה, מיהירות או אפילו מתאוות נקם – חלקי בו אינו רב. לרוע הזה יש סיבה, הוא רציונלי, יש לו מטרה, שהיתה מושגת בלעדיו, אילו ניתן היה להשיגה בלעדיו. היצר לכשעצמו, התאווה או הפחד, אינו נובע מן השטן, והרוע שבו נעשה שימוש כדי לספק את היצר הוא אך ורק אמצעי הכרחי.

השטן מופיע במלוא הדרו רק כשלהרס אין כל מטרה זולת עצמו, כשהאכזריות מתחוללת למען עצמה, ההשפלה נועדה להשפיל, המוות להמית, לסבל אין מטרה – או שהמטרה היא רק מסכה נוספת, רציונליזציה שנועדה להסוות את יצר ההרס. רק אז, יהיה הנזק שייגרם זעיר ככל שיהיה, מתגלה לכם העוצמה הקרה שאינכם מסוגלים לפרק לגורמים, אינכם יודעים להסביר, אינכם מסוגלים להצדיק. היא קיימת מפני שהיא קיימת; היא יש ככל יש אחר. זה הדבר שהכי קשה לתפוס. כל רוע שיש לו סיבה ניתן לשלול את סיבתו, את העולם אפשר לארגן אחרת.

אבל רוע שהוא סיבת עצמו, כרוע בלבד – את הרוע הזה אינכם יכולים לחסל. לשווא תנסו לראות בו תופעה של כוח כזה או אחר ש"כשלעצמו" איננו מזיק או מועיל, או שניתן לתעל אותו לטובה, או שהוא סטייה מקרית, טעות, טירוף מערכות, מפלצתיות – גילוי מזיק של מערכת רציונלית שנקלעה לתנאים שליליים. את השטן לא ניתן לתקן. את השטן אי אפשר להסביר, הוא חלק מן ההוויה שלכם, הוא יש, הוא מה שהוא. יכול להיות שבעיניכם מוזר שבעולם הזה שממנו אתם מנסים ללא הרף לחלץ (שלא לומר לכפות עליו) את הסדר הנסתר בתרכובת האירועים השרירותיים, הרוע נגלה עדיין כסוג של מקרה או סטיית תקן – ושסטיית התקן כלולה בכל מקרה באשר הוא מקרה – עד כי אתם שוללים ממנו את טבעו הענייני וההכרחי, וכיוון שאתם חייבים לכלול אותו בתמונת העולם המציאותית שלכם, אתם מתייחסים אליו בענייניות של אסתטיקנים. למען האמת אין זה מוזר כלל וכלל. יש לכם סיבות להעמדת הפנים הזאת, שמשחררת אתכם מידי השטן, ובאותה עת גורמת לכך שכל המרץ המעשי שלכם אינו נבלם בגבולות היעילות הבסיסיים שנובעים ממנה. כך המידע שלכם על העולם ותקוותיכם ליישם את המידע הזה בתיקונו יכולים לצעוד יד ביד, באשליה עיקשת המאפשרת לכם לראות את הרוע כסדקים הולכים וקטנים של מקרים בתוך עולם שבעיקרו נשלט על ידי הטוב.

אבל די בכך. החלטתי שלא אחדור למרחבים המטפיזיים, שבהם ממילא בשום אופן לא אצליח להתגבר על הדעות הקדומות המפלצתיות שלכם; ובינתיים נפלטו לי עניינים כאלה ואחרים. לפיכך אני מסיים את דברי המבוא וממתין לשאלות, אבל עלי להוסיף עוד שבניגוד לדעה המקובלת, השטן לא ניחן בשום מידה של חוש הומור; הוא גם לא אינטליגנטי. אם אינטליגנציה פירושה מיומנות של בחירה, דירוג וארגון של איכויות בעלות עניין מן העולם הסובב אותנו – הרי מובן מאליו שאין לי צורך לארגן שום דבר ואין לי כל איכויות הניתנות לדירוג, ממש כפי שאבן איננה יכולה להיות יותר או פחות מאובנת ממה שהיא.

אחזור על השאלה הראשונה: אם השטן הוא חלק מטבע הדברים, האם יש לראות בנפילת המלאכים אגדה, ולהניח לפיכך שאותם מלאכים שנפלו כביכול הם למעשה כביכול יריביו הנצחיים של אלוהים?

אשיב מייד: לא. סיפור נפילת המלאכים הוא אמיתי לגמרי, אבל מכך אין להסיק שהרוע הוא מקרה, ואיננו חלק ממהות הקיום. הרי די בכך שנבין ונשים לב שהמקרה הזה הוא בלתי הפיך ללא עוררין – לא באותו מובן שבו כל מה שקרה הוא בלתי הפיך, אלא בכך שבהתרחשותו הוא יצר שינוי בלתי הפיך במבנה העולם, שבתוכו נעשה הרוע מרכיב אינטגרלי ומבני. אילו עצרנו כאן, היה עלינו להניח שהרוע אמנם קיים בעולם כחלק ממבנהו, אבל סיבתו היא אקראית ומקרית. אבל אין זה כך. עובדת הנפילה, אם נראה אותה במבט לאחור, אינה יכולה להיות אלא התגלות בזמן נתון או התממשות של אפשרות הוויה קיימת ונצחית, שבמשך זמן מה היתה, וזה ייתכן, נסתרת מעיני אחדים. כשאני אומר "אחדים" אינני מתכוון, כמובן, לאלוהים, שלו היה הדבר ברור מלכתחילה.

אני עובר לשאלה השנייה: האם בהיותו מרכיב מבני של ההוויה, השטן מקבל את מעמדו בסדר העולם?

קל לי להשיב על כך, אם כי איני בטוח שלכם יהיה קל באותה מידה להבין את תשובתי. מפני שטבעו ההכרחי של השטן פירושו קבלה חד-משמעית ומוחלטת של מקומו, וגם שלילתו. השטן שואף להרע, כלומר הוא שואף להמשיך את מלאכת ההרס שלו, הוא אינו שואף לשנות את מקומו בסדר או באי הסדר של היקום, הוא מעדיף לראות את מקומו כשלילת הסדר מתוך הסדר. בכך הוא מסכים להיות מה שהנו. יחד עם זאת, כיוון שהוא מה שהוא, הוא מפר אותו סדר שממקם אותו כמרכיב השלילי שלו. בהיותו שלילת הסדר הוא ניזון מן הסדר שאותו הוא שולל, שהוא מצידו מוגדר בעצם קיומו באמצעות אותו כוח שלילי, שהוא השטן.

העולם שבו היה השטן משלים את משימתו היה עולם נטול שטן, ועל כן היה שלילתו של השטן, אך השטן אינו יכול להתקיים אלא כתנועה שהכוח המניע שלה הוא השלמת מפעל ההרס עד תומו. כיוון שאותה שאיפת הרס היא היוצרת את השטן, סיפוק אותה שאיפה היה מחייב את קיומו של הסדר הנהרס, ולכן הוא תובע איזון של שתי צורות ההוויה המרכיבות את העולם; ואין דבר השנוא עלי יותר מאיזון. צריך אפוא להכיר בכך שהשטן איננו סובייקט המתאווה להרס, אלא התאווה עצמה, כיוון שהסובייקט יכול להגיע לסיפוק, אבל סיפוקו של הסובייקט פירושו דעיכת התאווה.

במובן זה השטן הטיל את משקל קיומו על כף מאזניים שמאפשרת איזון ביחס לכף השנייה, אך יחד עם זאת הוא שואף להפר את האיזון מתוך מטרה בלתי אפשרית ומכילה סתירה עצמית להיוותר אחרי הכחדת יריבו. כך צריך להבין את ניסוחו הידוע של גיתה – ein Teil von jener Kraft וכו' – המצביע על הסתירה הבלתי נמנעת הטמונה בעצם הוויית השטן, ולא כדברי הפרשנים השטחיים, שבעולם שברא האלוהים הופכים מעשי השטן כך או אחרת את פניהם, והם בונים במקום להרוס. אך אותה סתירה מתגלית, עלי להוסיף, גם אצל האלוהים, אם נתייחס אליו כאל הוויה קדמונית כמו השטן, ולא כאל בורא כל יכול; אם נכיר בקדמוניות המשותפת, אין זה משנה אם נראה את השטן כשלילת הסדר, או את הסדר כשלילת השטן, או כשלילת השלילה, ואז הסתירה שעליה דיברתי הופכת באופו אוטומטי לסתירה של האלוהים. יחד עם זאת, אני מבין שיש המתנגדים לפרשנות הזאת, ולא אכנס לעניין זה, שבירורו המעמיק היה מחייב אותי להתעמק בעצם טבעה של היצירה האלוהית ובמהותה השלילית בעיקרו של דבר.

אני עובר לפיכך לשאלה השלישית, שהיא למעשה חלק מן השנייה: האם גזירה היא אפוא שאין גאולה לשטן?

נדמה לי שאני מבין את כוונת השואל. יחסו של אלוהים כלפי המלאכים שנפלו משמים אכן יכול להיראות לא צודק במפגיע, אם נשווה אותו ליחסו אל האנשים. שהרי המלאכים – ועובדה זו אינה מעוררת כל ספק אצל מומחי המלאכים – הם יצורים הנעלים מן האדם, ולו מעצם העדר מרכיבים מתכלים בהם; זה מובן מאליו. מדוע אפוא גאל אלוהים את בני האדם במחיר ייסוריו ומותו של בנו שלו, ולא נהג כך כלפי המלאכים שנפלו, שכל כך עולים על בני האדם במצוינות וראויים יותר – כך אפשר להניח – לידו המושטת? אומר מייד, שהסיבה לכך אינה יכולה להיות חומרת העבירה של המלאכים, כי בשני המקרים מהות העבירה היא אי ציות, שמנקודת מבטו של אלוהים הוא תמיד חטא, ללא כל קשר לנסיבות ולתוצאות, והוא תמיד פגיעה בו. Corruptio optimi pessima? (השחתת הטוב יותר גרועה מהשחתת הטוב פחות). זו רק אמירה שאין בה תוקף של טיעון ואילו היתה נכונה היא לא היתה מסבירה דבר, כיוון שאין דרגות של אי ציות, שהוא תמיד ולעולם חטא שאינו בר כפרה. כלומר? יכולה להיות כאן רק תשובה אחת: אלוהים לא גאל את השטן מפני שלא היה מסוגל. והרי זה ברור, אם נהרהר בטבע האלוהי, שאלוהים היה רוצה לגאול את השדים, כלומר לחסל אותם כשדים. ואם שאיפתו זו אינה באה על סיפוקה ונותרת עקרה, הרי זה מפני שנפילת המלאכים לא היתה מקרה, אלא שהתממשותה היתה חיונית למבנה העולם, תוצאותיה אינה הפיכות, אלא הן ביסוד ההוויה. אי היכולת לגאול את השטן היא הטיעון המכריע בתזה המפרשת את נפילת המלאכים כמימוש של ישות שאינה יכולה להיגאל ושהיא קדמונית כמו האלוהים. לדעתי – זהו טיעון שיכול להיות בעל ערך לשיטתכם.

בעניין זה אני שומע שאלה רביעית: האם לפיכך אפשר להסיק שהמהות הבסיסית של הקיום איננה תוצאת רצונו החופשי של האלוהים, ושגם הוא שבוי בתוך סדר מסוים שאינו תלוי ברצונו?

תשובתי: אכן כן, כך צריך להסיק.

שאלה חמישית: כלומר, התורה המלמדת אותנו שאלוהים הוא בורא-הכל בטעות יסודה?

תשובתי: אינני רואה כל צורך לעדכן את התורות שלכם. הן נכונות על פי פרשנות מסוימת, לפיה יצירתו של האלוהים כוללת את כל עולם הישויות, ולפיכך את כלל הישויות שאינן הוא. באשר להוויה עצמה, היא אינה זהה לסך כל הישויות האינדיבידואליות; היא חורגת מתחומי הניגוד בין הטוב לרע. התורות שלכם אינן חד-משמעיות, לדעתי. יחד עם זאת, אינני רואה צורך להוסיף להן סעיפי הסתייגויות, כיוון שסוגיית ההוויה כשלעצמה אינה צריכה להיות בתחום התעניינותכם, כיוון שהיא חורגת מעולם התופעות – התחום היחיד הניתן לניסוח בלשונותיכם. בתחום זה יש ללמוד לקח מכישלונותיהם של פארמנידס, הגל והיידגר.

שאלה שישית: האם זה ברור לפחות לשטן, גם אם זה לא יכול להיות ברור לבני האדם? כלומר האם קיום שווה הערך של הסדר ושל שלילתו, מובן לשטן ביחסיותו, בתנאי שהיא מניחה הוויה החורגת מעבר למרכיבים אלה וקודמת להם? במילים אחרות: האם ההוויה הלא-יחסית מובנת לשטן ובאיזו מידה?

אענה: היא מובנת, אבל אך ורק ככורח אינטלקטואלי נמנע פחות או יותר, כלומר כרעיון במובן הקאנטיאני, כהוויה שולית בתכלית של מאמץ מנטלי פוזיטיבי. קבלתה הפוזיטיבית איננה אפשרית לשטן – ממש כשם שאינה אפשרית, אני מניח, לאלוהים. השטן יודע הרבה, אבל הוא לא יודע הכל; גם את זה אתם מכירים מגיתה. הייתי מעדיף לא לענות על עוד שאלות בעניין זה.

משאלה זו התחוור לי כמה מעט אתם מבינים, רבותי, את שיטת הפעולה של השטן. השטן פועל באמצעות מעשי אנוש, ולא באמצעות פלאי הטבע, מעשים מפלצתיים או להטוטים. אלה עניינים משעשעים, והשטן אינו משעשע. אין ספק, הוא יכול, כמו השטן ההיפותטי של דקארט, ליצור אשליית מציאות ולהעניק לעובדות לא מציאותיות משקל של מציאות שאינה מוטלת בספק, הוא יכול גם, כמו השטן ההיפותטי של מאקסוול, להגשים באופן אפקטיבי מצב לא מציאותי לגמרי, כיוון שהוא בלתי סביר לגמרי. הוא יכול לעשות זאת, כל עוד מטרת פעולתו היא השגיאה, כישלון השכל.

אבל שגיאה שהיא תוצאת קבלתה של מציאות גלויה לעין איננה חופפת את כוונת מפעלי: השגיאה הזו אינה מבזה איש, וגם כשהיא מוכרת כשגיאה, היא מתקבלת כטבעית ולכאורה בלתי נמנעת. איש אינו לועג לדורות שקדמו לקופרניקוס כיוון שהאמינו שכדור הארץ אינו מסתובב, האמונה הטבעית והספונטנית שלהם היא עבורכם רק הרקע עליו מצטיירת גאונותו של קופרניקוס במלאו הדרה. אם השגיאה היא מטרתו של השטן, הרי זו השגיאה המבזה, הנקלית, המבישה, במילים אחרות, שגיאה – שימו לב – שהיא אשמתם של בני האדם, או לפחות כזו שבני האדם לא יוכלו שלא להודות שהיא מעשה ידיהם, ושהיא להם אות קלון. להטוטי קסם ויצירת אשליית מציאות מטעה אינם מן האמצעים המהותיים של מפעל השטן. אמרתי כבר שזוהי עשייה עניינית וחסרת מעוף, נעדרת מרכיבים משעשעים, חסרת הומור וכל אותם דברים המעניינים בני אדם. הרסנותו של השטן מקיפה תחומים שהם באחריותם של בני האדם, הרוע שהוא מעולל חייב להעטות קלון על בני האדם כדי להשיג את מטרתו. יוצא מן הכלל הזה הוא המוות – לא עצם עובדת המוות, אלא עובדת היותו בלתי נמנע.

וכך הגענו לשאלה השמינית: אם, כפי שמסתבר, השטן אינו יודע-כל, האם ייתכן שהוא עצמו ישגה? כלומר, האם ייתכן שמשהו שיתגנב לעולם באמצעותו כשגיאה מבישה יתגלה כאמת?

אשיב: זה בלתי אפשרי, כי חוכמתו של השטן גדולה דיה כדי שיכיר במגבלותיו, ולכן הוא פוסל את תקפותן של שאלות החורגות ממגבלות אלה. בכך שונה השטן מבני האדם.

הופנתה אלי גם שאלה תשיעית: עצם הכרת המגבלות, עצם גילוי המגבלות פירושו לחרוג מעבר להן, לגעת בגבול, לגעת במה שנמצא מעבר לגבול. ואם אכן יש גבול לידיעתו של השטן, הרי לא ייתכן שהוא אינו יכול לשגות בניסוח השאלות, ולפיכך גם בתשובותיו. בכך אי אפשר לראות שום הצהרה שלו כדבר מוחלט, בעיקר את הצהרותיו באשר לקיומו שלו.

אענה, שאין זו שאלה כלל, אלא ניסיון נלעג להתווכח. השטן אינו מתווכח עם בני האדם. קיומו אינו תלוי בהיגיון או בהוכחה, כיוון שמטבעו אין הוא מקרה. אם בני האדם מפרשים את קיומו אחרת, אם הם מייחסים לו אופי נסיבתי בלבד, זו רק עוד שגיאה אחת מני רבות. אמרתי הרי שבאמת לא איכפת לי אם מישהו מאמין בקיומי. לפני כמה מאות שנים התיאולוגים סברו שסימן ההיכר של בני השטן הוא ההתכחשות לקיומו. בטענה זו, על אף ההפרזה שבה, טמון גרעין של אמת. ביסודו של דבר, אם נשוב לראשית דברי, העדר האמונה שלכם אינו פוגמת במפעלי, למעשה הוא מסייע לו, כיוון שהוא שגיאה מבישה, ואחת מתוצאות הידרדרות המסורת, ששאריות הדרה נתלשות ממנה. מראה זה מבשר טובות, טובות לשטן. לכן נראה לי עדיף שתוכן דברי, ועצם עובדת הופעתי ייטשטשו ולא יותירו זכר בכם, שתראו את כל מה שחוויתם כאן כבדיה וכסיוט, רבותי, שיחד עם רגע זה עצמו ישקעו עבורכם בשכחה מוחלטת.

• "שיחות עם השטן" מאת: לשק קולקובסקי, תרגם: מיכאל הנדלזלץ, הוצאת מפה בשיתוף עם ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב.

לשק קולקובסקי נולד בראדום שבפולין בשנת 1927. עם סיום לימודיו לימד פילוסופיה באוניברסיטאות לודז' וורשה. את דרכו החל כמרקסיסט אדוק, אולם עד מהרה נעשה מבקר חריף יותר ויותר של המרקסיזם ושל המשטר הקומוניסטי בארצו. בשנת 1968, בעיצומו של גל האנטישמיות, עזבו קולקובסקי ואישתו היהודיה את פולין. ב-1970 נבחר כחבר בקולג' אול סולס שבאוקספורד, ולימד גם בייל ובשיקגו. כיום חי באנגליה.

קולקובסקי כתב כשלושים ספרים ומאות מאמרים בארבע שפות (פולנית, אנגלית, גרמנית וצרפתית) ובמגוון של נושאים. כתביו עוסקים בעיקר בהיסטוריה של הפילוסופיה, בדת ובמוסר. קולקובסקי הוא הזוכה הראשון בפרס קלוג - "הנובל האמריקאי", שממומן על ידי הפילנתרופ ג'ון וו. קלוג (John W. Kluge) ומוענק על-ידי ספריית הקונגרס. חברי ועדת הפרס הגדירו אותו כאחד מן החשובים ורבי ההשפעה שבאינטלקטואלים בני זמננו והעניקו לו פרס בן מיליון דולר.