אם מאמצת בעקבות הפסיקה: האמון הופר
אין דבר מפחיד יותר הורים מאמצים מאשר הסיוט הזה שנחשפנו אליו בפרשת "תינוק המריבה". מדובר בתקלה מערכתית בקנה מידה לאומי. היחסים בין השרות למען הילד לקהילת המאמצים והמאומצים צריכים להיות מושתתים על אמון בלתי מסויג, והאמון הזה הופר. צריך שמישהו בשרות למען הילד ייקח אחריות על הרשלנות המקצועית
הלב נקרע. ילד אחד קטן, בסך-הכל בן שנה וחצי, וקרוע בין ארבעת הוריו. לא אתיימר לדעת את העובדות בתיק הזה, מפני שהן חסויות, ובצדק. נראה, על-פי המידע שבכל זאת העבר במשך הזמן בתקשורת, שהמורכבות בתיק האימוץ הזה נבעה מכשל מתגלגל של השרות למען הילד בתהליך האימוץ.
ראשית, מדובר באימוץ הדורש גיור, מה שבמדינת ישראל מקצר מאוד את התור למשפחות דתיות מצד אחד, ומצד שני כל עוד לא הושלמו הליכי האימוץ (והם לא הושלמו במקרה הזה) אסור לאפשר גיור (מה שאופשר במקרה זה).
שנית, האב הביולוגי מעולם לא ויתר על הורותו. שלישית, האב המאמץ במצב בריאותי שבאופן רגיל פוסל אותו לאימוץ. רביעית, ההורים המגדלים את הילד הם ההורים המאמצים, מה שקשר את הילד מכל הבחינות הפסיכולוגיות אליהם. חמישית, זהו אחד מאותם מקרים נדירים בו אי אפשר יהיה לומר לילד שהוא נמסר לאימוץ משום שהוריו הביולוגיים ויתרו עליו. כי הם לא ויתרו עליו.
מעבר למקרה הפרטי מדובר כאן בתקלה מערכתית בקנה מידה לאומי. אין דבר מפחיד ומאיים יותר על הורים מאמצים מאשר הסיוט הזה שנחשפנו אליו. הרבה דובר מאז פרוץ הפרשה על תיקונים לחוק שצריכים להיערך כדי לקצר את הליך השלמת האימוץ, ואת תקופת היכולת להתחרט על מסירת ילד לאימוץ. אבל מעבר להליכים החוקתיים והפורמליים, צריך שמישהו בשרות למען הילד ייקח אחריות על הרשלנות המקצועית שכרגע נראה שרק הילד ישלם את מחירה.
היחסים בין השרות למען הילד לקהילת המאמצים והמאומצים צריכים להיות מושתתים על אמון בלתי מסויג, ללא יוצאים מן הכלל. כרגע האמון הזה הופר בכל הרמות וזה בכלל לא משנה אם ערעור המאמצים יתקבל בבית המשפט העליון.
הכותבת היא אם מאמצת
