וליבנו בסוף מערב

מילון אוקספורד מגדיר את המונח "בריטניה" כאי הגדול מבין האיים הבריטיים, הכולל היום שלושה חלקים - אנגליה, ויילס וסקוטלנד. "בריטניה" (Britannia) היה כינויה של הפרובינציה הרומית שכללה את אנגליה וויילס של ימינו משנת 55 לפנה"ס ועד שנת 410 לספירה לערך. עד לכיבוש הרומי, רוב תושבי האי היו קלטים-בריטונים, והם אבותיהם של הוולשים והקוֹרנים (תושבי קוֹרנווֹל, בדרום-מערב האי) של ימינו.

האי לא היווה אף פעם יחידה אתנית אחת: אנגליה היא האומה הגדולה והדומיננטית באי בריטניה, ולאחר נפילת האימפריה הרומית והסתלקותה מהאי, היא דחקה את הקלטים-הבריטונים אל שוליו המערביים. רוב תושביה של אנגליה נחשבים לצאצאי השבטים הגרמאניים שפלשו אליה – האנגלים, הסקסונים והיוּטים, שעליהם נוספו צאצאי הפולשים הוויקינגים והנורמאנים שנחתו באי במאות ה-9 וה-11 לספירה. על-פי גירסה אחרת, האנגלים הם תוצאת נישואי התערובת בין בני השבטים הגרמאניים לבין הקלטים-בריטונים.

הוולשים כונו בפי הגרמאנים בשם Bretwalas, "בריטים זרים" – ולשי פירושו "זר" בשפת השבטים הגרמאניים. הוולשים, לעומת זאת, כינו את עצמם "הבריטונים האמיתיים" (Gwir Fryrythniaid Y), או Cymry - בוולשית מודרנית, "קימרוּ" היא האומה הוולשית ו"קימרי" הוא העם הוולשי. במהלך האיחוד בין וויילס לאנגליה, בשנת 1542, נאסר השימוש בשפה הוולשית בכל מסמך רשמי, אך הוולשית הצליחה בכל זאת לשרוד. יתר על כן, בעשרות השנים האחרונות היא זוכה לתחייה. ולשים רבים שלא ידעו דבר וחצי-דבר על שפת אבותיהם שבים ללמוד אותה, ודרכה הם חוזרים גם לספרות הוולשית העתיקה.

תושבים ממוצא קלטי חיים גם בחלק הצפוני של האי, סקוטלנד, שנקראה קודם לכן בשם "אַלְבָּה" (לעיתים בצורה "אַלְבָּנִי" או "אַלְבִּיוֹן"). אך לא כל תושבי סקוטלנד הם ממוצא קלטי. חלקם הם ממוצא קלטי-אירי (בימי הביניים כונו האירים בשם "סְקוֹטוֹ"), בני אוכלוסיות שפלשו או היגרו לסקוטלנד מאירלנד, וחלקם האחר ממוצא פִּיקְטי – העם ששלט בחלק זה של האי לפני הפלישה הקלטית, כמה מאות שנים לפני הספירה.

הפגנה נגד חוק איסור ציד שועלים אנגליה (צילום: רויטרס)

בראשית הכיבוש הרומי לא נכללה סקוטלנד בתחומי בריטניה הרומית. לקראת סוף המאה ה-1 לספירה הצליחו הרומאים להכניע כמה שבטים סקוטיים בדרום סקוטלנד, אך גם זאת לא למשך זמן רב. לקראת אמצע המאה ה-2 הופרדה סקוטלנד משאר חלקי האי בחומה שנקראה חומת הַדְריאַן (על שם הקיסר הַדְריאַנוּס, הקרוי במקורותינו אַדְריאַנוּס), שהוקמה בשנת 122 לספירה, ובחומת אַנְטוֹנין (אַנְטוֹנינוּס, הקיסר שירש את אדריאנוס), שהוקמה בשנת 138 לספירה. הסקוטים, ובמיוחד אלה שהתגוררו ב-High Lands שבצפון-מערב סקוטלנד, חיו במסגרות מדיניות נפרדות משאר חלקי האי למשך למעלה מאלף שנים נוספות.

וכמו כדי להוסיף בלבול, חלק מסיפורי המיתולוגיה הנכללים בספר זה הגיעו מאזור בריטני (Bretagne) שבצפון-מערב צרפת. שמה של בריטני נגזר מן הבריטונים שהיגרו אליה מאזורי הסְפָר של ויילס במאה ה-5 לספירה. השפה הבְּרֶטוֹנית קרובה הן לוולשית והן לקוֹרְנית, ועד היום הבְּרֶטוֹנים רואים בעצמם ישות לאומית נפרדת משאר הצרפתים.

סיפורי המיתולוגיה בספר זה מקורם אפוא באותם עמים שחיו באי הידוע בשם בריטניה - להבדיל מן המושג "בריטניה הגדולה" (Great Britain), שהוא מונח מאוחר הרבה יותר, הכולל גם את האי השכן, אירלנד. עמיה של בריטניה כוללים אנגלים, ולשים וסקוטים, נוסף לבריטונים-קלטים שהיגרו מן האי אל בריטני שבצרפת מייד לאחר הפלישה האנגלו-סקסונית והוסיפו לקיים במקום מגוריהם החדש את מסורותיהם, שפתם ותרבותם.

כל מיתולוגיה משקפת געגועים לעבר. לעיתים זהו עבר פראי וראשוני, לעיתים עבר מפואר ורב-תהילה - נצחונות על אויבים ויריבים, כיבושים ומסעות מלחמה מזהירים – ולעיתים דווקא עבר של תקופת שקט ושלווה, עת העם ישב שאנן על אדמתו. גם הסיפורים המיתולוגיים בספר זה מתארים געגועים לעבר.

התקופה המתוארת בהם היא תקופת המעבר שבין סוף השלטון הרומי בבריטניה, בתחילת המאה ה-5 לספירה, ועד להתבססות שלטונם של השבטים הגֶרמאניים – האנגלו-סקסונים והיוּטים – במאה ה-7 לספירה. כפי שנראה בהמשך, הסיפורים נכתבו בתקופה מאוחרת הרבה יותר - לאחר הפלישה הנורמאנית לבריטניה, כלומר מן המאות 11-12 ואילך, והאידיאלים והמוטיבים הספרותיים המוטמעים בהם "הולבשו" על תקופה מוקדמת בהרבה לזמן כתיבתם.

מבחינה היסטורית, תקופת התרחשות האירועים שבספר היתה אחת התקופות הקשות ביותר לתושבי האי הגדול. לאחר שהיו מאות שנים חלק אינטגרלי של האימפריה הרומית, על מוסדותיה, צבאה, תרבותה ודתה (הנוצרית), הם מצאו את עצמם – לאחר הסתלקות שרידי הצבא הרומי ליבשת – נתונים לשלטון אחר לגמרי. השבטים הגרמאניים היו עדיין עובדי אלילים, נתונים למשטר שבטי נוקשה, פראי ומפגר בהרבה מבחינה תרבותית מזה שהיה נהוג באימפריה הרומית.

בספרו על תולדות העמים דוברי האנגלית כתב וינסטון צ'רצ'יל כי בריטניה הועברה בבת-אחת מתור הזהב שלה (השליש האחרון של התקופה הרומית) לתקופה של חשכה שאותה הוא מכנה "לילה ארוך". צ'רצ'יל מתאר תהליך השתלטות אכזרי של הגרמאנים, שבמהלכו נהרגו תושבים רבים ואחרים איבדו את רכושם, את בתיהם ואת מקורות פרנסתם. לאחר שהתרגלו להיות אזרחי העולם הגדול, אזרחים שווי זכויות במארג שלטוני הכולל את רוב שטחי אירופה הדרומית והמזרח התיכון - אזרחים שיכלו לנוע בחופשיות בשטחים אלה לצורכי מסחר, תרבות ודת - הפכו תושבי האי הבריטי תוך כמה עשרות שנים לנתינים מדרגה שנייה ושלישית במדינה נידחת, נעדרת סממני תרבות כלשהם, בפאתי מערב, בקצה העולם הידוע של אותה תקופה.

השליטים החדשים נחשבו בעיני אותם רומים-בריטים לברברים ופרימיטיביים. חלק מן התושבים הוותיקים ברחו להרים, ליערות ולמערות נידחות עד יעבור זעם – אולם בתוך זמן קצר הבינו כי בא הקץ לאימפריה הרומית לא רק בבריטניה אלא גם ביבשת, וכי איש לא יבוא לעזרתם.

רמת החיים של חלק מתושבי בריטניה באותה עת היתה גבוהה ביותר. שרידים של מאות וילות מפוארות שנמצאו באי מעידים לא רק על רווחה כלכלית, אלא גם על רמה תרבותית גבוהה, שכללה (נוסף על הדת הנוצרית) גם תרבות פנאי של משחקי ספורט, תיאטרון, שירה ועוד. לדברי צ'רצ'יל, רק בתחילת המאה ה-20 הגיעו רוב תושבי בריטניה לרמת התרבות החומרית של תושבי בריטניה הרומית, שכללה מים זורמים בבתים רבים, מקוואות מים, בריכות שחייה, פסלים ויצירות אמנות, רצפות מוזאיקה בבתים ועוד.

מכל זה לא נותר הרבה בתקופה האנגלו-סקסונית. להיפך, צ'רצ'יל גורס כי מייד לאחר הפלישה הגרמאנית לאי חלה נסיגה משמעותית ברמת החיים התרבותיים והחומריים של תושבי בריטניה. היסטוריונים מאוחרים יותר, כמו סיימון שאמה (Simon Schama), חולקים על צ'רצ'יל ומתארים את תחילת התקופה האנגלו-סקסונית בצבעים קודרים פחות.

שאמה מתאר בריטניה שבה חיים זה לצד זה, רוב לצד מיעוט, בריטים ובני שבטים גרמאניים, שרק לאחר תהליך היטמעות והתמזגות ממושך יצרו את בריטניה החדשה כמה מאות שנים מאוחר יותר. על-פי תיאורים אלה, בני השבטים הגרמאניים, שהתגוררו בשולי הכפרים והעיירות של הבריטים-רומים, חיו (לאחר התקופה הראשונית של הכיבוש) ביחסי שכנות טובים בדרך כלל עם התושבים הוותיקים, ואף התחתנו אלה באלה.

כך או אחרת, במאות 5-6 לספירה ניסו התושבים הבריטים-רומים להשיב מלחמה שערה לפולשים (הלוחמים הגרמאנים הראשונים הגיעו לאי דווקא בהזמנת אחד השליטים המקומיים, שביקש את הגנתם מפני אויביו). לקראת שנת 500 לספירה התקיים הקרב הידוע בשם קרב הר בַּאדוֹן (Mons Badonicus; כיום לא ניתן לזהות את מיקומו במדויק), שבו ניצחו תושבים בריטים-רומים מקומיים את הפולשים הברברים. הפולשים ספגו מפלה ניצחת ונאלצו לסגת מאותו אזור למשך כמה עשרות שנים.

מקורות היסטוריים מאוחרים מציינים לראשונה את שמו של ארתור כמי שעמד בראש הלוחמים הבריטים-רומים באותו קרב, וכמי שהשתמש בשיטות מלחמה מתחוכמות, בעיקר בלוחמת פרשים, נגד הלוחמים הגרמאנים. אבל כאן מסתיים הפרק ההיסטורי ומתחילה האגדה: אין כל הוכחה היסטורית לקיומה של דמות בשם ארתור או כל דמות אחרת מאנשי חצרו. אך כותבי הסיפורים הכביכול-היסטוריים, ובמיוחד ג'פרי ממונמות', בשנות ה-30 של המאה ה-12, החלו ביצירת המיתוס שלפיו המלך ארתור ניצח את הצבא הרומי במערכה מכרעת בצרפת ושב לארצו עטור תהילה.

כל המוטיבים של האגדה הארתוריאנית – הבירה הקסומה קמלוט, האביר הפלאי סר לנסלוט ויחסיו עם המלכה גוויניבר, המכשף מרלין, החרב הפלאית אקסקליבור, השולחן העגול, הגביע הקדוש – אינם משקפים אמת היסטורית אלא מערכת אידיאלים ומציאות תרבותית ומנהגית ששררו בתקופת כתיבת האגדות, בשיאם של ימי הביניים לקראת סופם (המאות 12, 13 ו-14 לספירה).

נושאים כמו גבורתו, תלאותיו ונדודיו של האביר הבודד ונאמנותו הבלתי-נלאית לגבירת לבבו או לעמיתיו האבירים; החובה להתגייס ולהילחם למען המלך או האציל שאותו אביר נתון למרותו; החצר המפוארת על מנהגיה ומזימותיה והכפיפות הפיאודלית על-פי ההיירארכיה המקובלת – כל אלה הם אלמנטים מוכרים בספרות ובשירה של שלהי ימי הביניים באירופה, ו"הועתקו" אל סיפורים שזמן התרחשותם המשוער הוא אמצע האלף הראשון לספירה, כ-500 או 600 שנה קודם לכן.

חצרות המלכים רבות ההדר, האבירים הנודדים, המלך הגיבור המעוצב על-פי דמותו של קרל הגדול (Charlemagne), התככים, האהבות, הכיבושים והמפלות – כל אלה משורטטים בקנה מידה שלא תאם לחלוטין את המציאות הבריטית במאות 5-6. כאמור, המציאות ההיסטורית במאות אלה היתה אחרת לחלוטין: שרידי האימפריה הרומית בבריטניה מנסים בכל כוחם למנוע את השתלטות הברברים; מדי פעם הם מצליחים להנחיל מפלה לאויביהם, אולם בדרך כלל הם חייבים להשלים עם השליטים החדשים, ההולכים ומשנים בהדרגה את פני האי ומסיגים אותו לאחור מבחינה כלכלית, תרבותית ומדינית.

מאז תום ימי הביניים ותחילת העת החדשה, קיבלו האגדות הארתוריאניות ביטוי מתעצם והולך בגירסאות חדשות, משופצות ומורחבות. דחיפה חזקה ניתנה לסיפורי המלך ארתור בשלהי המאה ה-15 עם החיבור Le Morte Darthur מאת תומאס מַלוֹרי, שזכה בהמשך למאות עיבודים, והמעגל התרחב עם אלפי גירסאות נוספות במאות 17, 18 ו-19 (בין השאר ידועה יצירתו של אלפרד טֶניסוֹן, Idylls of the King, מן התקופה הוויקטוריאנית). במאה ה-20, ועד עצם ימינו ממש, היתה לאגדות הארתוריאניות עדנה חדשה בעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים שוברי קופות.

מי אינו מכיר כיום את החרב הפלאית אקסקליבור? מי אינו יודע מי היו המלך ארתור ורעייתו המלכה גוויניבר? מי לא שמע על לנסלוט ואבירי השולחן העגול? והיש מי שאינו יודע על מסע החיפושים המפרך למציאת הגביע הקדוש? הוולשים, האנגלים, הצרפתים והאירים מתחרים כיום על זכות הראשונים לסיפורים המיתולוגיים האלה.

כל אחד טוען כי הסיפור שייך לו ולמורשתו הלאומית. האמת היא כי זכות הראשונים חשובה פחות מן העובדה שהסיפורים שרדו במשך תקופה של למעלה מאלף שנים, ויותר מזה – שכיום הם פופולריים יותר מאשר בכל תקופה אחרת, כמעיין המתגבר. הם מוסיפים להלהיב את דמיונם של צעירים ומבוגרים, ונדמה כי בכל גירסה חדשה מצטרפים עוד מיליוני קוראים וצופים למעגל חסידי האגדות הארתוריאניות.

מתוך "המיתולוגיה הבריטית" מאת לבנה ליטני, הוצאת מפה, 261 עמודים.