הגהינום הפרטי של ק' ברחוב ארלינגר
"הוא היה משתמש בנו לסחר חליפין. אם היה רוצה ירקות מהסופר, היה נותן אחת מאיתנו. הוא סחר בנו בתמורה לאוכל, לתכשיטים, למצעים". זו רק אחת מעדויותיהן המצמררות של נשים שנסחרו למטרת זנות. תערוכה חדשה בתחנה המרכזית מציגה את סיפוריהן, לצד מייצגי אומנות
עשרות בודדות של נשים הצליחו להימלט מסרסורים שהפכו את חייהן לגיהנום. הנשים מוחזקות במקלט סודי בתל אביב עד למתן עדות נגד סרסורן בבית המשפט. לאחר מכן יגורשו למולדתן. בתערוכה חדשה, שנפתחה אתמול (יום ה') בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מוסרות חלק מהן עדויות קשות, אכזריות ועמוסות בפרטים. את המסר הן מבקשות להעביר ללקוחות בתי הבושת. אלו שמניעים את גלגלי התעשייה.
מאות אלפי נשים, גברים וילדים נסחרים מדי שנה בעולם. בישראל ההערכה היא כי המספר עומד על כ-1000 עד 3000 נשים - כולן נסחרות בתעשיית המין. מתנדבי "מוקד סיוע לעובדים זרים" והקליניקה למאבק בסחר בנשים באוניברסיטה העברית גבו עדויות רבות של קורבנות סחר בנשים, ותיעדו את דרך החתחתים שנאלצו הנשים לעבור בדרכן לישראל.
התערוכה, הקרויה "מעבר לכביש" ופתוחה לקהל הרחב, עוסקת ביחסה של החברה לנשים כסחורה. מטרת התערוכה - מחאה חריפה נגד המשך התנהלותם באופן גלוי של בתי הבושת, בהן מוחזקות הנשים למרות חקיקה מפורשת בעניין.
אלו הן חלק מהעדויות הקשות, שיצורפו למיצגי האומנות בתערוכה:
ק', אזרחית רוסיה, עבדה ברחוב ארלינגר בתל אביב. היא מספרת על הקנסות שבעל המקום היה מטיל על עובדותיו. "על כל דבר קיבלנו קנס – אם ביקשתי להתקלח בין לקוח ללקוח; אם יצאתי בלי לבקש רשות. בהתחלה הביאו לנו מספיק אוכל, אבל אחר כך התחילו לתת פחות ופחות. אמרו לנו שזה יקר. אמרו לנו שהרבה דברים לא בריאים לנו, שאנחנו לא צריכות אותם. בקושי נתנו לנו סבון לאורך כל התקופה. דווקא בתקופה הכי מלוכלכת של החיים שלי".
בעליו של בית בושת בדיזנגוף היה משתמש בנשים לסחר חליפין - כך מספרת נ' ממולדובה. "אם הוא היה רוצה ירקות מהסופרמרקט, הוא היה נותן אחת מאיתנו לעובדים בסופר ומקבל בתמורה ירקות. הוא סחר בנו בתמורה לאוכל, לתכשיטים, למצעים... שוטרים היו מגיעים לדירה, אבל רק בודקים תעודות שלנו, ומאיימים עלינו. אומרים שיעצרו ויגרשו אותנו אם לא נעזוב לבד. איך בדיוק יכולנו לעזוב לבד?"
לא הרחק משם, בבית בושת אחר בדיזינגוף, הייתה כלואה י' ממולדובה, המספרת על אלימות קשה שחוותה מלקוחות. "שלחו אותנו למקום מיוחד, שם פגשנו לקוחות שרצו סאדו מאזו. הרביצו לנו. היו מכשירים מיוחדים. לפעמים היו מטפטפים עלי שעווה רותחת על כל הגוף. הכריחו אותי לעשות שם דברים כואבים, משפילים, אבל הלקוחות נהנו, כמובן. שילמו הרבה יותר כסף בשביל זה, ובשביל בעל הבית. זה היה העיקר".
בחורה נוספת אזרחית מולדובה מספרת על שלא קיבלה כלל כסף על היותה זונה בגלל חוב גדול שלכאורה חבה למעסיקה. "החוב שלי עמד על 50 אלף שקל. הם אמרו לי שזה המחיר שבו קנו אותי, וזה המחיר שאני צריכה להחזיר להם כדי לקבל את הכסף שלי. בינתיים הם אמרו לי שישלמו 50 שקל ליום על אוכל וקונדומים. זה בקושי הספיק למשהו. רציתי לברוח, לבקש עזרה, אבל לא יכולתי. הם תמיד ידעו מתי המשטרה הייתה אמורה להגיע, והיו מעבירים אותנו לדירה אחרת, קרובה, כשהמשטרה הייתה באה למקום".
"הדלת הייתה תמיד נעולה"
נ' מאוקראינה, שעבדה ברחוב פרץ בתל אביב, מסבירה למה לא נמלטו מרבית הנשים. "כולנו חלמנו שנצליח לברוח יום אחד, אבל גם את החלום הזה לקחו מאיתנו אחרי שמישהי ברחה משם. שבוע אחרי שברחה, בית המשפחה שלה במולדובה נשרף". לפי נ', "היה לנו יום חופש אחד, ביום הראשון של המחזור. בשאר ימי המחזור הייתי צריכה להשתמש בדיאפרגמה, כדי למנוע דימום. רצו שאמשיך לקבל לקוחות."
"לא היה לנו לאן לברוח." אומרת ח' מאוקראינה, שעבדה ברחוב אנטבה. "דלת הפלדלת הייתה נעולה תמיד. סורגים על החלונות וטלוויזיה במעגל סגור בחדרים. גם אם את בורחת החוצה - לאן תלכי? מה תעשי? המשטרה בכיס של בעל הבית. היו לנו לקוחות שוטרים, והיו שוטרים שהיו באים לבדוק לנו דרכונים והולכים. אז מי היה עוזר לי אם הייתי בורחת?".
א', אזרחית מולדובה, עבדה ברחוב העלייה. היא מספרת על כך שבעל הבית היה דורש ממנה שוב ושוב לקיים איתו יחסי מין. "גם כשהייתי אחרי טיפול גניקולוגי, שאחריו אסור היה לי לקיים יחסי מין והכל כאב, הוא הוסיף לדרוש. כשהגעתי, בעל הבית נתן לי בגדים, שם מוזיקה ואמר לי לרקוד. הוא אמר לי שהוא צריך ללמד אותי בעצמו את העבודה. הוא אף פעם לא השתמש בקונדום, למרות שביקשתי. הוא רק אמר 'זה לא משנה בכלל מה שאת רוצה. אני בעל הבית שלך'".
פורסם לראשונה 17.03.05, 22:50
מתוך התערוכה
צילום: שולה קשת
אחד מבתי הבושת המובא במייצג
צילום: שולה קשת
"התקופה הכי מלוכלכת בחיי". האחת היצירות
צילום: שולה קשת
לא היה לאן לברוח (אילוסטרציה)
צילום: איי אף פי
מומלצים
