מאבדים כיוון
האלבום החדש של צמד הטראנס הישראלי ליש לא מספיק מקורי ולא אחיד ברמתו
הצמד ליש תויג זה מכבר כמוביל סצינת הפרוגרסיב טראנס הישראלית. עם אלבום אחד תחת החגורה, ועוד צרור קטעים שיצאו במגוון אוספים בארץ ובחו"ל, השניים, כך נדמה, היו מוכנים לכבוש את העולם. בין Dejavoodoo, האלבום הראשון, לאלבום החדש, Free Fall, יש פער בן שלוש שנים לערך, ולמרבה הצער, כך זה גם נשמע. איפשהו בין אלבום הבכורה שלהם, שגרף ביקורות מהללות, לבין עשרות הקטעים ששיחררו בזמן שעבר עד שיצא האלבום החדש, הלכו ליאור מימון ושי טייב קצת לאיבוד.
יש הבדל תהומי בין שני האלבומים - בעוד שבאלבום הראשון הלישים הכתיבו את הקצב שלהם, המציאו כמה דברים חדשים וכיוונים מעניינים, הרי שב-Free Fall אפשר לשמוע בבירור שמימון וטייב הושפעו יותר מאמנים אחרים. הדוגמאות הבולטות לכך באלבום הם קטעים כמו Fresh (רצועה מס' 7), שלוקחת אלמנטים מאמנים כמו טיקון. בין הגרוב הכללי של הקטע, הבס, והצורה בה הקטע בנוי, נופלים ליש למלכודת הווקאלז אותה מיצו כבר אמנים כמו אינפקטד ו-Sub6. השירה העטופה בדיסטורשן נשמעת עייפה ולא מעניינת, והקטע מאבד את החן הראשוני שלו די מהר.
דוגמה לקטע מוצלח יותר היא דווקא מתחילת האלבום, קטע עמוק ורב עוצמה בשם Outsiders. פה ליש מציגים פרוגרסיב טראנס מזהיר ומרתק, עם הסאונדים הנכונים והגרוב המתאים. מחלקת כלי ההקשה הטקנואידית-משהו, שכבר הפכה להיות מזוהה עם שני הבת-ימים, משתלבת בצורה מקפיצה עם עבודת סינתוז מהטובות באלבום, והקטע זורם לכיוון שיא עלילתי שמזכיר מאוד את האלבום הראשון.
אבל באופן כללי, הלישים מאבדים את עצמם בנפילה החופשית הזו. הם מוסיפים לסחרור עם רצועת פריסטייל, שכבר מזמן הפכה לחובה אצל כל אמן טראנס בישראל. חיננית ככל שתהיה, דווקא הרצועה הזו, Blue, היא קצרה מדי, ומהווה פרלוד לאחד מהקטעים הכי פחות מובנים באלבום - Slow Me Away, גירסת פול-און ישראלי בנאלי לקטע שיצא כבר באוסף אחר של קומ.פקט.
באופן כללי, מדובר באלבום שנושק למיינסטרים בצורה קצת מאכזבת. מימון וטייב נחשבים בעיני רבים עד היום לצמד מוכשר שמסוגל לכל. Free Fall נראה כניסיון של השניים ללכת על בטוח, אבל מה שבטוח הוא שזה הולך לאכזב לא מעט אנשים שאהבו את Dejavoodo ואת כל מה שבאמצע.
עטיפת האלבום
מומלצים
