איך זה כשכוכב אחד אינו מעז

'קח לך אישה', אלבומו העשירי של מושיק עפיה, מדהים בפער שבין הפקה והגשה ברמה גבוהה לבין דלות אמירה והבעה.

עפיה מגלה שיפור עצום כזמר. לקולו המאונפף והמעושן ארומה בשלה ומרתקת. השירה שלו פשוט נהדרת, סווינגית, מלאת אופי ומסתורין. גם הגישה המוסיקלית של יעקב למאי ושי ראובני מלאה רעיונות והפתעות, בעיקר בשילוב גוונים אלקטרוניים במזרחיות גאה וזקופה. רק השירים לא באותה רמה.

הם יהיו להיטים, אבל עפיה נסוג. 5 מ-9 לחנים (33 דקות!) אינם מקוריים: 4 יווניים (וולניס, קאראס ומזונקיס) שכבר שמענו אותם ושכמותם, ואחד של גב ריאלוב ('אני ואתה' בגירסה הימנונית סטייל 'אנחנו העולם').

נכון שעפיה בנה קריירה על יבוא מיוון – זה הנטייה, הצבע והייחוד שלו – אולם הבלדה 'מקווים' (אחד מתוך שני שירים של היוצר העולה ארז אלגרבלי, האחר הוא 'כינורות מתוקים' שנארג היטב בריקמה היוונית), מראה שכשהוא מעז, הוא מגיע להישגים, לאמירה אישית-חברתית, בוגרת ומסקרנת, בלי לוותר על ייחודו.

אלא שעפיה, כאמן ששבוי בדפוסי הצלחה, חושש להשתדרג. לא מוכן לוותר על פשטנות ושטות. מעדיף את אותו השיר שרץ אל זרועותייך, מביט אל תוך עינייך ונכנס, תופס ונוגע בלבך. גם הלהיט 'אני לא זמין' מהדהד בשני המשכים: 'מטלפן אלייך שוב' (עם "יציאה" לרגאיי מדליק אך חסר קרדיט) ו'ערוץ אלייך' שמבליח בתיחכום.

למעריציו עפיה נותן בדיוק מה שהם מכירים ומחפשים. לאחרים, שגילו אותו והתלהבו מקולו, אין לו אתגר ובשורה, וזו אכזבה.