בדיוק מה שחשבתי

הפרק הראשון בסדרה על האנטישמיות החדשה, קיים כמה הבטחות, שהבולטת בהן היא ההשקעה והביצוע הטכני. אי אפשר היה שלא להתרשם מאיכות ההפקה. אירופה של הבמאי, נפתלי גליקסברג, מעולם לא נראתה קולנועית יותר.

אבל לא ממש נפלתי מהספה. כלומר, ההבטחה לחשוף את אנטישמיות 2005 כמשהו חדשני, 'לא מה שחשבת' כלשון יוצרי הסדרה, איננה מתקיימת. מה מפתיע בעובדה כי בגרמניה, ארץ בת 80 מיליון תושבים, מתקיימת גם סצנה ימנית חזקה וכי 'מיין קאמפף' משמש בה להיט ענק? אפילו לא צריך לשם כך להיות יהודי ו/או פרנואיד ו/או היסטוריון.

גם לא הייתי שותפה להפתעה הגדולה שאחזה בבמאי כאשר נתקל, בעת הביקור בביתם של זוג בוגרי תוכנית הגמילה משנאת יהודים, בדגל הנאצי, השמור כסובניר יקר.

ממתי תוכניות גמילה הועילו באמת למישהו? הרי רוב הנגמלים שבים להתמכרותם, או שהם מתגעגעים אליה נואשות, או שהם מפתחים התמכרות חדשה, רק הפעם ל'אני הנגמל' החדש שלהם. בעצם, הראיון הזה רק חיזק את הרושם המקובל שיש על רוב משתתפי הסצנה הימנית באירופה: אנשים לא יותר מדי אינטליגנטים, לא מאוד משכילים, לא שותפים לפי שעה לחדוות האיחוד והשפע הכלכלי המובטח בצידה.

העיתונאי הספרדי, אשר התראיין בגבו למצלמה בברצלונה, הגדיר את אישיותו של גלוח הראש: אדם מלא פחד ושנאה, אשר איננו יכול להיפרד משנאתו, כי היא המגדיר הבסיסי באישיותו. צודק, אבל גם הוא לא מחדש הרבה. וכי לא נחשפנו, רק בשנה שעברה, לשיחות נפש עם אבא של מל גיבסון?

הסרט נפתח בברלין, במשפטו של עו"ד מהלר, הנדון לתשעה חודשי מאסר על הכחשת שואה והתבטאויות אנטישמיות אחרות. הדיאלוג שמנהל הבמאי עם אחד מאוהדי מהלר, המסרב להישיר אליו מבט, משום שהוא יהודי, ולכן הוא השטן – חושף כבר בהתחלה את שתי החולשות המרכזיות של הסרט: א. גליקסברג, בתפקיד המראיין, איננו נותן מרחב נשימה לעצמו ולמרואיינים, ממהר מדי להגיע לפואנטה. ב. מה מפתיע בנאצי זקן, נרגן, חשוך, שמאמין שיהודים הם השטן? משוגעים לא חסר, כמו שאמא שלי הייתה אומרת.

רק האנטישמי מהלר, המצפה לשובו של הרייך (עוד השנה!) ומספר לגליקסברג שיש בו שמינית דם יהודי, מספק רגע דרמטי מצויין, אם כי צפוי על פי כל קנה מידה פרוידיאני: זה מה שצומח ממי, שאמו העבירה לו את המידע על 'דמו המלוכלך' כדבר הגרוע ביותר שהיה יכול לקרות לה ולמשפחתה.

אם גליקסברג רצה לחדש ולהפתיע, הוא היה צריך להתמקד יותר בשיח החברתי והציבורי באירופה של היום. הרגע היחיד שהתקרב לדיון כזה היה בסיקור אי בחירתו של לואיס באסט-כהן ליו"ר מועדון הכדורגל של ברצלונה. באסט-כהן קם ועזב תוכנית של הטלוויזיה הקאטלונית, באמצע שידור, כמחאה על כך שאפשרו למשתתף אחר לשאת בה דברי בלע אנטישמיים.

כי מה שקובע הוא השיח הכללי. לדוגמה, בפורים האחרון, דווח בשידורי החדשות שלנו, על מתנחלים 'ככל הנראה שתויים' (כך לשון הידיעה החדשותית) שירדו להציק ולפגוע בתושבי כפר ערבי סמוך. הדיווח בגוף הידיעה על רמת האלכוהול בדמם, דיווח אשר היה אמור להיות שמור מטעם סניגורם עד שלב הטיעונים לעונש, הוא הפגם המדאיג של השיח הציבורי בישראל.

לו אני גליקסברג, הייתי הולכת לשם, לתפרים הפרומים מעט, ומחפשת את האנטישמיות החדשה באירופה היכן שאבדה ולא מתחת לפנס.