מי אוהב אותך יותר ממני?
פיני ואריק הדגימו מהי אהבת גברים ישראלית, הערוץ הראשון הראה איך לא עושים חגיגה, ומכבי תל אביב עשתה את שלה
אני לא רוצה להגיד "לא אמרתי לכם", אבל לא אמרתי לכם? ברגע בו עלתה למסך מיכל זוארץ, מניפה בידה כוס יין – היי, נדמה לי שהיא הקריאה ממנה! – חל המהפך במצבנו. חלה ההאטה. חלה נפילת המתח. טאו התחילה לצמצם את הפער.
גם אני איבדתי ריכוז. למעשה, איבדתי ריכוז מיד אחרי שמיכל אמדורסקי החליפה את זוארץ וביצעה את שירה (הגדרה רופפת) "מה שתבקש ממני" כשהיא נתונה בחצאית קצרה יותר מקריירתה. זה היה מפחיד. אלוהים, אמרתי לעצמי, מזל ששחקני מכבי לא מסוגלים לצפות כרגע בזוארץ ובאמדורסקי. מן הסתם היו מפסידים בכוונה, רק לא לחזור לארץ.
אין לכם מה לעשות נגד הערוץ הראשון. אין לכם מה לעשות נגד תוכנית אמנותית המורכבת מפרומו מרושל לזוארץ והקוסם שלה ומלהקת מעודדות מכבי ת"א, שפיזזו באולפן בהתלהבות לא מדבקת אבל נטולת מרפא.
הפאנל האולפני של הערוץ הראשון נותר יבש כביסקוויט גם עם בקי גריפין ונאור ציון על תקן שוטי הנבואה, וכאשר הוספתם לזה את הנחייתם הקורקטית והנעימה של יואב לימור ובוני גינצבורג, יכולתם לנחש בקלות כי מדובר ברבע גמר גביע הקריקט האזורי.
המשחק עצמו הציל את העסק, כרגיל. שנגמור עם הקלישאות מיד? נגמור. עשינו להם גירוש ספרד. עשינו להם אינקוויזיציה. זה לא נגמר לפני שהגברת השמנה – פיני גרשון בשבילכם – ניהלה מו"מ התחלתי עם תנאי החוזה הבא שלה, בשידור חי, מול ראש ממשלת ישראל. "אני אוהב אותך", התפרץ לפתע גרשון ממעמקי כרסו, ושרון לא איכזב: "גם אני אותך". עכשיו הנשיקה, לא? לא. עכשיו אתם צופים בשני גברים ישראלים מדברים ועושים אהבה כנהוג: לא מאוד קשובים, וממהרים לפלוט.
רמי וייץ הוא שדרן יעיל, רהוט ומעט חסר ברק, אבל בהחלט עונה על דרישות הסף. הפרשן מולי קצורין בקיא ויודע להשתלב בשטף של וייץ, עם הערות מדויקות ומתוזמנות היטב. האקשן האמיתי היה, כרגיל, אצל לונדון וקירשנבאום, שידעו כי איש – כולל הבוס, כולל המשפחה, כולל האנשים בחדר הבקרה – לא צופה בהם, והרשו לעצמם. קירשנבאום הקשיב לאורך רוב התוכנית לשידור המשחק ברדיו, באמצעות זוג אוזניות ענקיות, ולונדון טען, בעיצומו של השליש השלישי הקשה: "לא רק שזה משחק אווילי, אלא שאנחנו גם מפסידים בו". תנו להם פריים-טיים.
בסופו של דבר קיבלתם את מה שבשבילו הגעתם: מכבי ת"א (סימן רשום. קונצרן בע"מ. חברת רכש וייבוא המתחזה לחג לאומי) בשיאה: מהירה, שוטפת, דינמית, מקצוענית, מנצחת. אבל התרגשות השנה שעברה לא שוחזרה; אולי זה היה האופן האוטומטי מדי שבו עלה שרון לברך את גרשון חצי דקה לאחר שריקת הסיום, אולי תגובותיהם המאופקות יחסית של שכירי החרב שאנחנו נהנים לקרוא להם "שלנו", אולי ההרגל. התרגלנו לטוב. אל תתנו לנו להתרגל אחרת.
