קאובוי החלל
אריק אנדרסון לא יכול היה להיות אסטרונאוט כי הוא קצר רואי, אבל הוא הגשים את החלום בדרכו: הוא יזם את תעשיית תיירות החלל. חברת ספייס אדוונצ'רס שבבעלותו הטיסה עד כה כ-2,000 לקוחות בתריסר כלי-טיס שונים, אל מחוץ לכדור הארץ. וכן, הוא בטוח שהוא עוד יביא לנו את הטיסות המסחריות לשם. צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות
כמו מיליוני אמריקנים אחרים, גם אריק אנדרסון צפה באימה בשידור חי כשמעבורת החלל "קולומוביה" התרסקה בשמי התכלת של טקסס ביום שבת לפני כשנתיים. לאחר מכן, אחזה באנדרסון בהלה. החברה שהקים, ספייס אדוונצ'רס (הרפתקאות בחלל), מתפרנסת משיגור אנשים לחלל. "התגובה הראשונית שלי הייתה: 'אלוהים אדירים, אף אחד לא ירצה לטוס איתנו'. חשבתי שנסתם הגולל על תיירות החלל", אומר אנדרסון.
את שלושת הימים הבאים הוא העביר בשיחות טלפון ל-30 לקוחות ששילמו 10,000 דולר ויותר כל אחד כדי להשתתף בטיסות לחלל, כמו גם לכתריסר מטיילי עילית שהפקידו מקדמה על ה-20 מיליון דולר שהם התחייבו לשלם כדי להשתתף בטיסה בת שמונה ימים במסלול מסביב לכדור הארץ ברכב החלל הרוסי "סויוז". "התקשרתי ל-40 איש ואף אחד מהם לא אמר לי: 'אני כבר לא מעוניין יותר'. הם דווקא אמרו: 'אני מעוניין לטוס יותר מאי-פעם', והם עודדו אותי להמשיך".
סוכנות נסיעות לטיסות חלל
אנדרסון פעל יותר מכל יזם אחר לטיפוח תיירות החלל. מאז הקים את חברתו, ב-1998, מכר מהנדס החלל בן ה-30 כרטיסי טיסה לחוויות מלאות ריגושים בשווי של 100 מיליון דולר. לקוחותיו כוללים את שני התיירים היחידים שטסו מסביב לכדור הארץ עד כה, דניס טיטו (ב-2001) ומרק שטלוורת' (ב-2002). שניהם נהנו משהייה בת שבוע בתחנת החלל הבינלאומית.
אנדרסון הטיס כבר למעלה מ-2,000 לקוחות בתריסר כלי טיס שונים, ללא
ספייס אדוונצ'רס, שמעסיקה 20 עובדים במשרה מלאה במשרדיה שבארלינגטון, וירג'יניה, היא סוכנות הנסיעות הרצינית היחידה לטיסות לחלל. אנדרסון מחזיק במרבית מניות החברה, והיתרה מצויה בידי משקיעים פרטיים.
לטענת החברה, אשתקד היא השיגה רווח נקי של 1.5 מיליון דולר מתוך הכנסות של 15 מיליון דולר, חלקן מתאגידים כאורקל, אמריקן אקספרס, פולקסווגן וסיטיבנק, שמציעים טיסות לחלל כמבצעי מכירות ללקוחות או כתמריץ לעובדים. סקר מטעם התאחדות תובלת החלל ונאס"א צופה, כי בתוך כמה עשרות שנים תגלגל תיירות החלל הפרטית בין 10 ל-20 מיליארד דולר לשנה.
כדי שהענף יתקרב למחזור של 10 מיליארד דולר, יש צורך לשכלל את כלי הטיס שישמשו כמוניות לחלל, כך שיהיו בעלי צריכת דלק נמוכה (באופן יחסי) וניתן יהיה לשגרם בתדירות גבוהה. יותר מ-100 מלקוחות ספייס אדוונצ'רס, שהפקידו 10,000 דולר ויותר, ממתינים לרכב מסוג זה, שישוגר למשימת החלל בעלות של 98 אלף דולר. 26 מלקוחות החברה שילמו באופן מלא לטיסות תת-מסלוליות, כדי להיות בין הראשונים לטוס בחלל (כספם נשמר בנאמנות עד לשיגור).
"תת-מסלולי" פירושו כל טיסה מעט מעל לאטמוספירה, כלומר 100 ק"מ מעל לכדור הארץ. "טיסה מסלולית" מגיעה לגובה של 400 ק"מ מעל לכדור הארץ, כגובהה של תחנת החלל הבינלאומית. התיירים לא יגיעו לגובה כה רב לפחות עוד 10 שנים, למעט מולטימיליונרים מזדמנים כמו טיטו ושאטלוורת', שתפס טרמפ על רכב החלל סויוז.
בין הממתינים בראש התור לטיסות לחלל ניתן למצוא את ריצ'ארד גריוט בן ה-43, יזם תוכנה מיליונר ובנו של אסטרונאוט מעבדת החלל אוון גריוט. "טסתי לקוטב הדרומי וצללתי לתחתית האוקיאנוס כדי לצפות בשרידי הטיטאניק", מסביר גריוט. "הכיוון היחיד שעוד נותר לי לחקור הוא למעלה".
מירוץ חלל חדש
עד לא מזמן, כלי הטיס היחידים ששימשו כמוניות חלל היו רכב החלל סויוז ומעבורת החלל שנאס"א השקיעה 500 מיליון דולר בשיגורה. אך בסתיו שעבר, "ספייסשיפ1" (ספינת חלל 1) של ברט ראטן ערכה שתי טיסות תת-מסלוליות מאויישות תוך שבועיים, מה שזיכה אותו בפרס אנזרי איקס בסך של 10 מיליון דולר. עלות בניית רכב החלל של ראטן ושיגורו הסתכמה ב-25 מיליון דולר, ומומנה על-ידי פול אלן ממיקרוסופט.
כעת מצוי אנדרסון במרכזו של מירוץ חלל חדש. שלושה חודשים לאחר הנחיתה הראשונה של רכב החלל ספייסשיפ1 הכריז ריצ'ארד ברנסון כי ירכוש חמישה מרכבי החלל האלה תמורת 100 מיליון דולר ויטיס תיירים בטיסה תת-מסלולית כבר ב-2007 מטעם חברת וירג'ין גלקטיק איירווייס.
לדברי אנדרסון, הוא מנהל מגעים עם ברנסון על שיתוף-פעולה ביניהם, אך הם טרם הגיעו לידי הסכמה. "אנו נשמש כסיטונאים: נרכוש את המושבים, נארגן את כל החבילה לכדי חוויה שלמה, כפי שאנו עושים כעת ברכבי החלל סויוז, במטוס באפס כבידה ובמיג-25".
אנדרסון החל לשקול ברצינות את העיסוק בתיירות החלל - נושא לשיחות טרקלין בלתי פוסקות בקרב משוגעי החלל - כשהתמחה בנאס"א בקיץ 1995. הוא היה תלמיד השנה הראשונה בתוכנית הנדסת החלל באוניברסיטת וירג'יניה כשזכה באחת מ-24 התמחויות הקיץ המבוקשות שמוענקות על-ידי נאס"א.
תוך כדי עבודה הוא למד שתי עובדות חשובות: ראשית, קוצר הראייה שממנו הוא סובל מונע ממנו לעבור את מבחן הכניסה לתוכנית האסטרונאוטים, ושנית - לא ניתן לסמוך על אנשי נאס"א שימצאו את הדרך להטיס אזרחים לחלל במחיר סביר. "הכל שם מנופח במידה מוגזמת", אומר אנדרסון. "ראיתי, למשל, סקר בעלות של מיליון דולר, שבסיומו הופק דו"ח בן 100 עמודים שיכולתי לכתוב כתלמיד במכללה. לממשלה אין שום תמריץ להוזיל דבר כיוון שככל שהתקציב גדול יותר, העוצמה שבידיהם רבה יותר".
לאחר שסיים את לימודיו ב-1996 כמצטיין המחזור בבית-הספר להנדסה באוניברסיטת וירג'יניה, גייס אנדרסון 250 אלף דולר ממשקיעים, ובכלל זה פיטר דיאמנדיס, מייסד קרן פרס איקס, ומייקל מק'דוול, יזם חברת המסעות לקוטב הצפוני קווארק אקספדישנס, והקים את חברת ספייס אדוונצ'רס בביתו שבארלינגטון.
את ההשראה הוא שאב מהרעיון של מק'דוול למכור הרפתקאות על גבי שוברות קרח וצוללות רוסיות. אנדרסון סבר כי יוכל לקשר בין מחפשי ריגושים עשירים לבין הממשלה הרוסית, שלא יכלה לממן את תוכנית החלל שלה ואת המשכורות לטייסי המיג שלא זכו למספיק שעות טיסה.
מק'דוול הכיר לו אנשי צבא ממוסקבה, אך השמיים היו תחום חדש והבירוקרטיה הרוסית התגלתה כסיוט. "פגשנו אנשים שאמרו לנו שיוכלו לארגן את הטיסות", מספר אנדרסון, "אך בסופו של דבר גילינו שהם לא היו מוסמכים לכך. מחצית מהמערכה הייתה להגיע לאדם הנכון".
פגישה מקרית ומחנה אימונים
לאחר שהשיג היתרים לשכור את הטייסים ולחכור את הציוד, החל אנדרסון לחפש לקוחות. בנשף מטעם "מועדון החוקרים" בניו-יורק, הוא השיג את שלושת הלקוחות הראשונים שלו: לוטסי הולטון, יורשת ההון של חברת אנהויזר-בוש, בנה ובעלה. השלושה נהנו כל-כך בטיסות המיג שהוא ערך להם, שהם הפליגו בשבחן בחוגי העשירים. עד מהרה, טיסותיו של אנדרסון התמלאו.
עד לפגישתו המקרית עם דניס טיטו, בפברואר 2000 במשרדי החברה של טיטו - וילשייר ושות' שבסנטה מוניקה, קליפורניה - לא ידע אנדרסון אם יצליח למכור כרטיסים לתחנת החלל הבינלאומית. שנה קודם לכן הוא שילם לרוסים 100 אלף דולר כדי שיחקרו את יכולתו של רכב החלל סויוז להוביל תיירים בהצלחה לתחנת החלל. הרוסים הגיעו למסקנה שזה אפשרי, ומצוייד בתוצאות המחקר ביקר אנדרסון במשרדיו של טיטו והציע לו להשקיע בספייס אדוונצ'רס.
"דיברנו זמן רב", נזכר אנדרסון, "ואז טיטו אמר: 'אני חושב שמה שאתה עושה הוא דבר נפלא. זה העתיד, אבל אני כלל לא מעוניין להשקיע בחברה שלך. מה שאני רוצה זה לטוס במסלול מסביב לכדור הארץ. האם תוכל לעזור לי להגשים זאת?"
וכך החל משא-ומתן אינטנסיבי עם הרוסים, שארך 10 חודשים והסתיים בשבע חתימות על ההסכם הסופי. "הרעיון שהרוסים ישגרו תיירים אמריקנים לתחנת החלל הבינלאומית היה כל-כך אירוני", צוחק אנדרסון, "שאנשים חשבו שיצאנו מדעתנו". בזמן שאנדרסון נשא ונתן עם הרוסים, טיטו הקים מחנה בסטאר סיטי - מרכז אימוני הקוסמונאוטים מחוץ למוסקבה - כדי להתכונן לטיסתו.
אנדרסון היה נוכח באחת הפגישות הראשונות של טיטו עם הרוסים - ארוחת בראנץ' טיפוסית בשעה 11 בבוקר במרכז האימונים, שבה חיסלו בקבוקי וודקה בזה אחר זה. לאחר שלוש שעות, הגנרל שפיקד על המבצע, שהיה שתוי למדי, הכריז לפתע שהגיע הזמן שטיטו יעבור את הבדיקה הרפואית.
"דניס התקרב אליו ושאל אותו: 'אתה צוחק, נכון?'" מספר אנדרסון. הם יצאו וניגשו לכיסא בפרוזדור, שהיה למעשה כיסא מספרה שהסתובב במהירות של 40 סל"ד במשך 15 דקות וכל אותו הזמן הטכנאי פקד: "תזיז את ידך קדימה, גע בחזה", והמסכן המשיך להסתובב. אחרי שטיטו קם מהכיסא בלי לפלוט את ארוחתו, הכריז הגנרל: "מר טיטו הוא גבר אמיתי. לא תהיה לו שום בעיה בטיסה בחלל".
אחרי שטיטו טס ונחת בהצלחה במדבר בקזחסטאן, אנדרסון חש בהתרוממות רוח ובהקלה רבה אבל גם במעט קינאה. הוא התאווה להיות בנעליו של טיטו. "אטוס בטיסת מבחן תת-מסלולית בעוד שנתיים או שלוש", הוא מצהיר, "לעולם לא אמכור דבר שלא הייתי עושה בעצמי".
