הבנתי שאני רע כמוהם
הנחות הייסוד התפוגגו כשרגמנו מוניות פלסטיניות באבנים. ואז גיליתי שקילומטרים ספורים מביתי חיים אנשים שקופים, בלי אזרחות וזכויות
מחלון הבתים של קרני שומרון אפשר לראות את כפר לאקף, עזון וביום בהיר אפילו את שכם וקלקיליה. אך במציאות הישראלית מפרידים בין היישובים הללו אלפי קילומטרים. אני מכיר את המציאות הזאת היטב. גדלתי והתחנכתי בקרני שומרון. במרחק של קילומטרים ספורים מביתי גדלו אנשים שקופים, רואים ואינם נראים, אלה שמדינת ישראל לא מכירה בהם, אלה שלא מקבלים זכויות אזרח. הסביבה הייתה אדישה והשקפת העולם ברורה: אנחנו הטובים והם הרעים. הייתי מן הסתם ממשיך לחיות ולהאמין בהנחת היסוד הזו, לולא פרצה האינתיפאדה.
סתיו 2001. הטרור הפלסטיני השתולל, ואנחנו, חבורת צעירים, בני נוער שחמתם בערה בהם, יצאנו לצומת לזרוק אבנים. לא היינו חבורה של קיצונים נערי גבעות, לא חיפשנו ג'יפים או טנקים, אלא פשוט קבוצת ילדים טובים מיישוב בורגני וממלכתי, מול כלי-רכב חפים מפשע. חיפשנו מוניות ערביות, אותן קל היה לזהות, והשלכנו אבנים. בפרץ חייתיות שמחנו על כל חלון שהתנפץ, ועל זעקת הכאב שבאה לאחר מכן.
חזרתי הביתה באותו הלילה אדם אחר, אדם שונה, אדם רע. הבנתי שנהייתי כמוהם, שאני לא טוב מהם. ההכרה היכתה בי בכל כוחה: אם אנחנו הגענו לשפל כזה, לפציעת חפים מפשע, אולי גם הם, ה"רעים", אלה אנשים שהמציאות הפכה אותם לכאלה.
אז התחלתי לשאול שאלות ולברר, ועל כל שאלה קיבלתי תשובה משכנעת: המחסומים לא הומאניים? הכרח ביטחוני שנועד להגן על תושבי המדינה מפיגועים. הכיבוש לא מוסרי? אנחנו היהודים הסכמנו לתוכנית החלוקה של האו"ם, והערבים הם אלה שיזמו פעם אחר פעם מלחמות, לכן הם אלה שצריכים לשאת בתוצאות. ומדוע העם היהודי שחרת על דגלו במשך כל השנים את השלום כערך עליון, אינו חותר להסכם עם הערבים? זה פשוט. הערבים הם אלה שאינם מעוניינים בשלום. הם הוכיחו לנו זאת פעם אחר פעם, הושטנו יד וקיבלנו מלחמה, הושטנו יד וקיבלנו אינתיפאדה. בעיה שלהם.
האזרחות שלנו, האזרחות שלהם
ובכל זאת, ולמרות המנגנון המשומן של שכנוע עצמי, נותרתי עם שאלה אחת פתוחה: מדוע לאנשים שגרים קילומטרים ספורים מחלוני לא מגיעה אזרחות, שוויון זכויות, ודמוקרטיה?
השאלה הזו הלכה והתחדדה, ועימה התערערה צדקת הדרך המקודשת. כי גם אם נאמר שזכותנו על השטחים מוצדקת, הרי הכנסנו לתחומי מדינת ישראל מיליוני בני-אדם. וחלפה שנה ועוד שנה ועוד עשור אחד, והאנשים האלה עדיין חיים תחת הכיבוש שלנו, מבלי שקיבלו אפילו פירור מהדמוקרטיה הישראלית. הרי רוב האנשים שחיים היום בשטחים נולדו לתוך הכיבוש הישראלי. וכשאדם חי במדינה ללא זכויות, הוא יתקומם - ובצדק.
בכל מדינה מתוקנת, זכאי אדם לאזרחות אם הוא ואבותיו נולדו בה, ללא הבדל דת ולאום. אך בישראל, מדינה המתיימרת להיות מהמוסריות בעולם, זה כנראה לא מספיק. אז נכון, יש בעיה דמוגרפית - ישראל תאבד את הצביון היהודי. אבל עכשיו, זו כבר לא הבעיה שלהם, זו הבעיה שלנו. ומכיוון שכך, אם איננו יכולים להעניק לתושבים שבשליטתנו את האזרחות שלנו, אנו מחויבים לתת להם אזרחות משלהם. הדמוקרטיה המודרנית לא מכירה בחצאי אזרחים או באזרחים סוג ב'.
בואו נפסיק לשקר לעצמנו. בואו נביט למציאות בעיינים ונודה, לא ייתכן שבאחת המדינות המוסריות והדמוקרטיות ביותר לא יהיו זכויות אזרח בסיסיות לכ-3.5 מיליון איש - יותר משליש התושבים בשטחה. מה הפלא שהם נהיו "רעים"?.
בשירו Blowin' in the wind שואל בוב דילן, כמה פעמים יכול אדם לסובב את ראשו ולהעמיד פנים שהוא אינו רואה? התשובה לכך היא כנראה אינספור. במרחק נגיעה מחלוני חיים מיליוני אנשים חסרי זכויות בסיס ואנחנו, אנשים דתיים ומוסריים, מסובבים את ראשינו. אפשר להתווכח על הגדר, על המחסומים, על השטחים ועל ההתנתקות. אבל אולי לפני כן, נעצור לרגע וננסה לענות על השאלה שמאפילה על הכל. נעצור רגע אחד להסתכל בלבן של עיני המציאות ונגיע להחלטות אמיתיות.
אוריה בן ניסן, תושב ההתנחלות קרני שומרון
