אל תשכחו אותנו

4.7.1982

ארצות הברית חוגגת את יום עצמאותה, והבמאי ג'ון יוז, מלך סרטי הנעורים של האייטיז ("יפה בוורוד", "בת 16 הייתי"), במקום לעשות ברביקיו ולצפות בזיקוקים, מתיישב לכתוב את התסריט של "מועדון ארוחת הבוקר". את אחת הדמויות, בראיין החנון, הוא מבסס על דמותו שלו (יוז עצמו אגב מתארח בסרט בתפקיד אביו של בראיין, שאוסף את בנו במכונית מבית הספר). את שם הסרט הוא לוקח מכינוי שטבעו תלמידים וחברי צוות של בית הספר שבו למד בנו של אחד מחבריו. השראה נוספת: "מרד הנעורים", סרטו המפורסם של ג'יימס דין. הבמאי הזריז בעל ההספק המדהים מסיים את כתיבת התסריט תוך יומיים (!), ועדיין לא מודע כמובן לכך שכתב את אחד הטקסטים המשמעותיים, המשפיעים, הפולחניים והמכוננים בחיי המתבגרים של שנות ה-80.

24.3.1984

שבת, בית הספר התיכון שרמר, אילינוי. זה הזמן והמקום (הפיקטיביים) שבו מתאספים חמישה תיכוניסטים, גיבורי "מועדון ארוחת הבוקר". במקום לבלות את חופשת השבת, עליהם להתייצב בבית ספרם ולרצות עונש שהוטל עליהם בשל מעלליהם. הנפשות הפועלות הן מיקרוקוסמוס של אמריקה: אנדרו (אמיליו אסטבז), הספורטאי השרירי-היפיוף שלא רוצה לאכזב את אביו שדורש ממנו להיות מצליחן וקול, קלייר (מולי רינגוולד), מלכת הכיתה בת העשירים שסובלת מכך שהיא בתולה, בראיין (אנתוני מייקל הול), החנון האינטליגנטי וההססן שהוריו דורשים ממנו להצליח בכל, ג'ון בנדר (ג'אד נלסון), הערס המורד והבוטה שאביו מתעלל בו, ואליסון (אלי שידי), הפריקית-מוזרה-מתוסבכת-פרועה בעלת המראה הגותי, שרוטנת שהוריה לא מבינים אותה.

בשלב די מוקדם של הסרט פוקד עליהם המורה ורנון: "יש לכם שמונה שעות ו-54 דקות לחשוב למה אתם כאן", ומטיל עליהם כעונש לכתוב חיבור "המתאר מה אתם חושבים על עצמכם". במקום לשקוע בכתיבה, הצעירים מעדיפים לערוך דינמיקה קבוצתית שכוללת וידויים משתפכים, חשיפת סודות, התעמתות, השלת תוויות חברתיות והשלכתן, התנסויות חדשות, דיון בסוגיות המעסיקות מתבגרים כמו בתולין ועישון סמים, וכמובן שפע רחמים עצמיים והטחת אשמה בהורים. הסרט, שמוקם בעיר פיקטיבית בשם שרמר באילינוי, צולם למעשה בנורתברוק, אילינוי (יוז למד שם).

חלק נכבד מ"מועדון ארוחת הבוקר" מתרחש בספרייה, ולצורך הצילומים הקימו אחת כזאת על חורבות אולם ספורט של תיכון שנסגר שנים אחדות לפני תחילת הצילומים. הבמאי אף התעקש שהקאסט והצוות יאכלו את הארוחות שלהם בקפיטריה של בית הספר.

15.2.1985

"מועדון ארוחת הבוקר" יוצא למסכים וניצב בצמרת הסרטים הקופתיים של התקופה. שיר הנושא של הסרט - Don't You Forget About Me של סימפל מיינדס מככב במצעדי הפזמונים. הביקורות על הסרט היו סבירות. חלק מהמבקרים נטפלו לקלישאתיות שלו, אחרים סנטו בג'אד נלסון, שנראה כבר אז מבוגר מדי לתפקיד התיכוניסט. זה לא הפריע לדמות שהוא גילם להפוך לאחת הנערצות על צעירים בכל הזמנים. הדמות של ג'ון בנדר הזועם והמרדן הפכה למושא הזדהות וחיקוי (חולצת משבצות עם שרוולים קצרים על טי שירט לבנה ארוכת שרוולים הפכה פתאום לשיא האופנה). בכלל, כוכבי הסרט הפכו לרגע לאלילי נוער ולחלק בלתי נפרד מכנופיית "בראט פאק" - השחקנים הצעירים ששלטו אז בהוליווד, וכללה גם את רוב לאו ודמי מור.

4.7.1985

שלוש שנים בדיוק אחרי שיוז הגה ורקח את התסריט מגיע "מועדון ארוחת הבוקר" לאקרנים בישראל, היישר לחופש הגדול, כשהמשימה: לבדר את המתבגרים המשועממים. המבקרים המקומיים לא ממש מתפעמים: "מסע מופרך", קטל נסים דיין ב"העיר". "פסיכו-דרמה שנראית כמו הצגת סוף שנה של חוג לתיאטרון במתנ"ס של עפולה. לשחקנים הצעירים, שחלקם מוכשרים, אין כוח לשאת את המעמסה על כתפיהם. הם נאלצים להתמודד עם חומר בלתי אפשרי ולבזבז אנרגיה על הבלים".

מאיר שניצר ב"חדשות" המנוח לגלג: "כל הבולשיט האמריקאי הזה". ב"ידיעות אחרונות" נטען שהסרט מיועד לתיכוניסטים בלבד. אלה אכן שמחו לאמץ אותו לליבם, ולא מעט מאיתנו שהתבגרו בשנות ה-80 יודעים לצטט משפטים שלמים מתוכו. כל אחד מהצופים מצא לו עם מי להזדהות. וכמובן גם עם המוטו שפותח את הסרט: ציטוט מתוך שיר של דייוויד בואי: "והילדים האלה, שאתה יורק עליהם כשהם מנסים לשנות את העולם, חסינים בפני העצות שלך, הם ערים למדי למה שעובר עליהם".

סצינות רבות נחרתו בזיכרון הקולקטיבי: ההתערטלות של אנדרו ברחבי הספרייה, הבריחה של החבורה מהמורה, הריקוד של החבורה על המעקה ועוד. מה גם שבזכות מולי רינגוולד המנשנשת בסרט סושי למדנו מה זה בכלל המאכל היפני המשונה הזה.

פברואר 1995

במשך שנים דיברו על המשכונים, שבהם יתאחדו חברי המועדון, אבל זה לא הסתייע. בכל מקרה, ב-1995 האנושות ציינה עשור ל"מועדון ארוחת הבוקר". דור חדש של מתבגרים התוודעו אליו והצטרפים למועדון בזכות הווידאו, השידורים החוזרים והאינטרנט. בעשור האחרון ההערצה והסגידה רק מתעצמות: אתרי אינטרנט רוחשים ופעילים, מתפתחת אופנה ברוח הסרט, וגם תעשיית מזכרות, מועדוני מעריצים ואינספור מחוות ופארודיות, בעיקר בסדרות טלוויזיה (מ"דגרסי - הדור הבא" ועד "איש משפחה"). והשיא: פרק שלם ב"דוסון קריק" שהיה טייק אוף על "מועדון ארוחת הבוקר".

3.12.2004

הקאמבק הנוסטלגי הסוחף של האייטיז שתוקף אותנו בשנים האחרונות החזיר לתודעה את "מועדון ארוחת הבוקר". המעריצים מראים לילדיהם את הסרט שעיצב את השקפת עולמם. גם תור הפארודיה הגיע: בשלהי 2004 הועלה בתיאטרון ניו יורקי המחזה "ריפלקשנס פרום דה ברקפסט קלאב" שמתבסס על הסרט. דאנה דיסקורדיה, יוצר ובמאי המחזה, מעיד שהוא נתקל יום אחד במולי רינגוולד בבר מיצים וזה היה סימן עבורו שהגיע הזמן לעשות את הפרויקט שעליו חלם זמן רב. הבמאי לא נרתע מלדחקק על חשבון הסרט המקורי וערך גם שינויים מתבקשים ברוח הפוליטיקלי קורקט: החנון הפך למהגר, למוזרה נוספו קילוגרמים ובעיות אכילה ויש כמובן הומו אחד - "סוף סוף הדמות שגילם אמיליו אסטבז יוצאת מהארון", מעיד דיסקורדיה. "בסרט הוא היה כל כך הומו ואני שמח להצביע על הנקודה הזאת ולשחרר אותו". אגב, גם התיאטרון של האחים איקה ודדי זוהר העלה מחזה על סמך הסרט הנדון.

4.6.2005

קברניטי MTV מחפשים גימיק תקשורתי שיקדם את סיקור טקס חלוקת פרסי הקולנוע של הערוץ לשנת 2005. בסוף זה מצליח להם: הם החליטו לאחד את הקאסט של "מועדון ארוחת הבוקר" לכבוד חגיגות 20 שנה להיווסדו. חוץ מאמיליו אסטבז שהבריז, כולם (אפילו המורה ורנון) הגיעו למחווה שנערכה באולם שריין בהוליווד כדי ללקט פרס מיוחד. ג'אד נלסון אומנם התייצב באולם, אבל לא טרח להופיע בצילום האיחוד המרגש ולקבל את הפרס. חבריו הוותיקים תהו האם הוא הלך לאיבוד בדרך לבמה.

יולי 2005.

המועדון הכי מדובר, נחשק ומתוקשר בקיץ 2005 בתל אביב (והיו כבר שנסחפו והשוו אותו לפינגווין הקדום) נקרא על שם הסרט המיתולוגי. המועדון האפלולי בהנהגת אדם הורוביץ ממוקם בשדרות רוטשילד וסופח אליו סלבריטאים (מיגאל שילון ועד ליאור אשכנזי), רוקרים, יוצרים, שחקנים, אנשי לילה וסתם צעירים שגדלו על הסרט. העובדה שמועדון לוהט שכזה מנציח את "מועדון ארוחת הבוקר" רק מעידה על מעמדו הבלתי מתכלה של אחד מסרטי הפולחן המפורסמים בכל הזמנים. 

איפה הם היום

• מולי רינגוולד (קלייר סטנדיש): גיבורת התרבות הג'ינג'ית והיפה בוורוד של האייטיז, כוכבת סרטי הנעורים של ג'ון יוז, לא השכילה לנצל את מעמדה והצלחותיה ולהתפתח לשחקנית בוגרת ולכוכבת סטייל ג'וליה רוברטס (ובהקשר הזה נציין שרינגוולד סירבה בטיפשותה לככב ב"אשה יפה" - הסרט שהפך את רוברטס לסטארית). ב-1999 היא התחתנה עם החבר שלה, סופר בשם ואלרי שהכירה בפריז. הם התגרשו בהמשך, רינגוולד חיה כיום עם סופר ועורך ספרים צעיר ממנה ויש להם ילדה. לאחרונה איימה רינגוולד שהיא שוקלת להופיע בסרט המשך ל"בת 16 הייתי". "במשך שנים דחיתי הצעות לעשות סרט המשך כי לא ראיתי איך זה יכול לעבוד", אמרה רינגוולד בת ה-37, "אבל לאחרונה ראיתי תסריט שמצא חן בעיניי מאוד".

• אמיליו אסטבז (אנדרו קלארק): בנו הבכור והפחות מוצלח של הכוכב מרטין שין ("הבית הלבן"). מי שהיה אחת ההבטחות וסמלי המין של שנות ה-80, ניהל בהמשך קריירה זניחה ומבוזבזת (פה ושם רשם הצלחה קופתית), ובעיקר נאלץ לחיות בצל אביו ואחיו (צ'ארלי שין) המפורסמים. הוא גם ניסה לביים, אבל סרטיו כשלו. לאסטבז היפיוף היה לכן מספיק זמן לנהל רומנים למכביר, כולל עם דמי מור, ויש לו שני ילדים. בשנות ה-90 הוא התפרסם בעיקר בזכות נישואיו לזמרת פולה עבדול שנמשכו שנתיים. מאז שנת 2000 אסטבז המתוסכל לא נראה על המסך הגדול. לעיתים נדירות הוא מתארח בסדרות טלוויזיה. השנה אסטבז בן ה-43 מתקמבק בכמה פרויקטים, בעיקר בתחום הכתיבה והבימוי.

• אלי שידי (אליסון ריינולדס): השחקנית היפה אומנם הופיעה בסרט המצליח "סט. אלמו פייר" (1985) שקיבע את מעמדה כנסיכת אייטיז, אבל מאז התמחתה בהחלטות שגויות ובסירובים להצעות מפתות. כך למשל היא אמרה "לא" ל"אהבה בשחקים" לצידו של טום קרוז. לעומת זאת חייה הפרטיים היו סוערים: היא התמכרה לכדורי שינה ולסמים ועברה תהליך גמילה. היא ניהלה רומנים עם השחקנים וודי הארלסון ואריק סטולץ ועם הרוקר ריצ'י סאמבורה. ב-1992 היא נישאה לשחקן דייוויד לנסברי (האחיין של אנג'לה לנדסברי) ויש להם ילדה בת 11. בגיל 43 היא פעילה איכשהו, אבל לא הפכה לכוכבת שהיתה צריכה להיות.

• ג'אד נלסון (ג'ון בנדר): השחקן התמיר בן ה-45 עדיין שורד, אבל רחוק מימי הכוכבות של שנות ה-80. כמו רוב חבריו למועדון הוא המשיך ל"סט. אלמו פייר", ומאז גם אם תתאמצו ותחטטו בעקשנות בפילמוגרפיה שלו קשה להאמין שתמצאו בה סרט משמעותי (לפחות הוא הופיע בסדרת הטלוויזיה "סוף סוף סוזאן", שם הוא גילם את הבוס של ברוק שילדס). מה שכן, הוא יצא עם השחקנית הסוררת שאנון דוהרטי.

• אנתוני מייקל הול (בראיין רלף ג'והנסון): בגיל 37 הוא עדיין פעיל (ב-1999 הוא גילם בסרט טלוויזיה את ביל גייטס) וגם מתמודד עם המניה דיפרסיה שלו. אחרי "מועדון ארוחת הבוקר" הוא סירב להופיע בסרטי נעורים פופולריים כמו "יפה בוורוד" ו"שמתי ברז למורה", כי לא רצה להיקלע למלכודת הטייפ קאסט של המתבגר החנון. לא שאפשר להגיד שההחלטה הזאת עזרה לקריירה שלו באיזשהו אופן. הוא גם יצא לרגע עם מולי רינגוולד. בגיל 17 הוא שובץ לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "סאטרדיי נייט לייב", אבל נאלץ לפרוש כעבור שנה, כדי ללכת לטיפול גמילה מאלכוהול (בגיל 13 הוא כבר החל ללגום). בראשית המילניום הנוכחי הוא הופיע בסדרת הטלוויזיה "דה דד זון" על פי סטיבן קינג (הול אף היה מעורב בהפקה ובבימוי הסדרה). הול הרב גוני גם שר, כתב שירים ותופף במסגרת להקתו "אולם המראות".

קצת טריוויה

1. ישראל מאוזכרת ב"מועדון ארוחת הבוקר". כשאליסון (אלי שידי) מכריזה על כוונתה לברוח מהבית היא מציינת יעדים אקזוטיים, הרפתקניים (ואולי גם מסוכנים) אפשריים: "אני לא חייבת לברוח לרחובות. אני יכולה לברוח אל הים, לכפר או להרים. אוכל ללכת לישראל, לאפריקה, לאפגניסטן".

2. ניקולס קייג' היה אמור לגלם את בנדר הזועם והמרדן, אבל הוא דרש סכום כסף גדול מדי. אחר כך ג'ון קיוזאק יועד לתפקיד, אבל הוא הוחלף לפני הצילומים. גם אמיליו אסטבז היה אמור לגלם את בנדר, אבל אחרי שהבמאי ג'ון יוז לא הצליח למצוא מישהו הולם לתפקיד אנדרו קלארק, אסטבז הסכים לעשות הסבה.

3. מולי רינגוולד חשקה דווקא בתפקיד אליסון הפריקית אבל התפקיד כבר הובטח לאלי שידי.

4. האורך של הסרט המקורי היה צריך להיות שעתיים וחצי, אבל ביוניברסל חשבו שהסרט יכול להפוך ללהיט וקיצצו אותו ל-97 דקות. למרבה הצער האולפן השמיד את הסצינות שנקצצו. ג'ון יוז גילה פעם שהוא היחיד שברשותו נמצא העותק השלם.

5. בית הספר באילינוי שבו צולם הסרט הפך בשנת 2000 לתחנת משטרה.