אל תגזורו
מה קרה לכל אותם גורמים מיליטנטים בגוש קטיף, שאיימו לפני הפינוי להתבצר ולהילחם מול "כוחות הרשע"? הכוחות המתונים בגוש, הדתיים והאזרחיים, הכניעו אותם ואילצו אותם לוותר - ולהפנות מבט לעתיד
בסופו של דבר, כל מי שאיים - נבלם. כל מי שאחז בנשק והתבצר, חזר בו. וכל מי שהבטיח לפני הפינוי דם ואש ותמרות עשן - ירד מהעץ. שורה של גורמים מיליטנטים בגוש נכנעו ללא תנאי, בעיקר בשל הנחישות של מנהיגי הגוש, הדתיים והאזרחיים כאחד. הם לא היו מוכנים שמישהו יגיד ביום הזה, אחרי שגוש קטיף נעלם מהמפה, שידיהם שפכו דם ישראלי.
מוטיב האחריות למניעת הקרע בעם היה נדבך מרכזי בדרכם של מנהיגי הגוש. ראיתי אותם נקרעים מול פרחחים לוחמניים ברחובות נווה דקלים, כדי שביום שאחרי יתקבלו בקהל ישראל כמי שידיהם נקיות. בעימותים החריפים שהתפתחו אי-פה אי שם, הם עצרו את "השבאב הגבעוני" החותר להתנגדות אלימה, כמעט בגופם. מאל"מ במיל מוטי יוגב מנווה דקלים, ודרך עמי שקד מרפיח ים, עבור דרך כלל רבני גוש קטיף וכלה בראש המועצה האזורית חוף עזה שאיננה, אבנר שמעוני.
גורמי הימין הקיצוני, מגלגלי עיניים שמעשיהם בכפר דרום למשל, השחירו את פני האוכלוסייה ההגונה שם, סבורים שהכניעה לכוחות הגירוש היתה מבישה. תבוסתנות מנהיגי גוש קטיף לתפיסתם, אפשרה לרבבות צבא ישראל לקחת את הגוש בהליכה, בתוך שמונה ימים. הם ניסו כל כלי פרובוקטיבי שבידם להפוך קערה על פיה, תוך שהם ממרים פיהם של המנהיגים המקומיים. כמעט הכל היה כשר מבחינתם, כדי לסחוף את המאבק הזה לנקודות הקיצון. אבל, לצערם, תושבי הגוש ומנהיגיו, מתחו איברים ובמאמץ על, תוך איפוק ובכי מרורים על קהילה, על בית כנסת ועל בית שהלך, דחקו אותם למקומם הטבעי - בשוליים הסהרוריים של ישראל.
אריה יצחקי עם הנשק בשירת הים. צילום: איי.אף.פי
בבוקר שאחרי עידן ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון, סבורים העקורים שניצחו, ניצחו בגדול. נכון שהפסידו את בתיהם, חממותיהם ובתי מדרשם, אך כל אלה לטעמם בטלים בשישים לעומת ניצחון הרוח, הניצחון של מי שאמר "אל תגזורו", ומנע מלחמת אחים בישראל של קייץ 2005. "צה"ל הוא צבא חזק – היה ברור לנו שאיננו יכולים לגבור עליו", אומר הרב יגאל קירשנזפט, רבה של קהילת חב"ד בגוש קטיף, שהוא עצמו נפצע קשה לפני שבועות אחדים מפצמ"ר. "שאלנו את עצמנו מה נרוויח משפיכת דם ישראלי. הרי עם אחד ואחים אנחנו. אמנם הפסדנו את הקרב הקטן על גוש קטיף, אך ניצחנו את המלחמה הגדולה, המלחמה על רוח ישראל".
"שרון הוא כלב מלחמה. הוא חי ונזון ממלחמות. הוא רצה מלחמת אחים", אמר לנו עמי שקד, ראש אגף הביטחון בחוף עזה, ואחד האנשים ששמם עלה ברשימת המבוקשים של מערכת הביטחון שהתפרסמה ב-ynet. שקד,
אינדיאנה ג'ונס מקומי, מתכוון להיות מי שינעל את שערי הגוש בשבוע הבא, אחרי שאחרון התושבים יעזוב ואחרון הבתים ייהרס. "אנחנו, לעומת שרון החלטנו שלא תהיה מלחמת אחים. לא נהיה שותפים להחרבת הבית השלישי. החלטנו שהמדינה חשובה יותר מהבית הפרטי שלנו", אמר.
והמבט הזה קדימה משותף ללא מעטים מאותן דמויות "קיצוניות", שאיימו לפני הפינוי. עוז קדמון, מראשי המיליטנטים ההגונים של כפר דרום, אומר היום: "איני יודע איפה אנחנו טעינו, הרי מישהו שם למעלה הוא שמגלגל את העניינים. אמנם הפסדנו את המערכה על גוש קטיף, אך זוהי רק תחילת המערכה על פניה של מדינת ישראל".
ואולי ההסבר הטוב ביותר לכך שנמנעה שפיכות דמים בפינוי גוש קטיף, טמונה בנימוק הבא. 3000 שנה אחרי שאמרה האם הביולוגית במשפט שלמה "אל תגזורו", שימשו דבריה לרב דוד גבריאלי מישיבת ימית המפורסמת, להסביר לצאן מרעיתו מדוע קיבלו את הגזרה ויצאו בלא שפיכת דם מנווה דקלים. "כמו אותה אם, אשר חיי פרי ביטנה חשובים לה יותר, אנו אומרים 'אל תגזורו'. הרי כולנו עם אחד ועוד נכונה לנו דרך ארוכה יחד", הוא אמר לקול הבכי של ההמון בתפילת הפרידה, רגע לפני שהוביל את תהלוכת ספרי התורה החוצה מרצועת עזה.
