איך להרוג טרול?

בשנת 1904 עגנה בחופי ארצות-הברית של אמריקה, ארצם של החופשים וביתם של האמיצים, אוניה שעשתה את דרכה מלוקסמבורג. הימים היו ימי הזוהר של תחילת המאה החדשה, עוד לא היו מלחמות עולם, רוברט אופנהיימר, אבי הפצצה הגרעינית, זה עתה נולד, עיתון לונדוני פרסם תמונת צבע, לראשונה בתולדות העיתונות, וסר ג'ון פלמינג המציא את הדיודה. מאותה אוניה לוקסמבורגית ירד חובב אלקטרוניקה נוסף, מהגר צעיר בשם הוגו גרנסבק. מאחר שזו היתה תחילת המאה האופטימית, חשב גרנסבק שיוכל להיכנס לתחום המו"לות ולהוציא לאור כתב-עת שיוקדש לתשוקתו האלקטרונית. אבל אפילו בעידן מוזהב זה אנשים נזקקו לכסף, ולגרנסבק לא היה הרבה ממנו. הוא לא הצליח לקיים כתב-עת מעודכן שידווח עד אירועי היום-יום בשדה האלקטרוניקה, והחליט, בהעדר הגדרה אחרת, לייצר בעצמו תכנים. הוא החל לכתוב סיפורים שעסקו בתחזיות אלקטרוניות עתידיות, או, אם תרצו, מדע-בדיוני.

בנתיים פרצה לה מלחמת העולם הראשונה, ונסתיימה, ובשנת 1926, בליבן של שנות העשרים הסוערות, החליט גרנסבק שהוא זקוק לעוד כותבים שיחלקו עמו את תשוקתו למדע, לעתיד ולהתפתחויותיהם האפשריות. הוא ייסד מגזין שנקרא "סיפורים מדהימים", שהיה כתב-העת הראשון בעולם שהוקדש כולו למדע-בדיוני, ויילד את הז'אנר במו ידיו.

בני נוער אמריקאים נלהבים השליכו את מחבטי הכדור-בסיס מידיהם המיוזעות והתייצבו בדוכני העיתונים כדי לחטוף (יש לקוות שהם ניגבו את הידיים האמורות במכנסיים קודם לכן) את הגיליונות החדשים של "סיפורים מדהימים" ודומיו, כמו "סיפורים מפתיעים", שצצו כפטריות אחרי הגשם. לא היו המוני בני נוער כאלו, אבל היו מספיק כדי שיגיעו, בשנת 1939, לניו-יורק, לכנס המדע-הבדיוני העולמי הראשון. לפי דיווחו הנאמן של אייזיק אסימוב ז"ל, שהיה שם, הגיעו לכנס כמאתיים צעירים נלהבים, ממקומות מרוחקים ונידחים כמו קליפורניה, שהסתובבו אחוזי פליאה ויראה בינות לכותבים, לעורכים ולמאיירים, מופתעים לגלות שאף לא אחד מהם מתנשא לגובה של שלושה מטרים ויותר. הכנס נמשך יום זהוב אחד שבו זכו כל אלו לדבר אך ורק על מדע-בדיוני, או במילותיו הנרגשות של אייזיק, "מתאר אני לעצמי שגן עדן הריהו, מן הסתם, חיקוי דהה של היום ההוא".

כעת לא היתה ברירה, וגם בשנה שלאחר מכן התכנסו החובבים, הפעם בשיקאגו. הם עשו זאת שוב, בדנבר, אך אז נאלצו להפסיק. מלחמת העולם השנייה פרצה. לאחריה, משהסתבר שהחזיונות המופרכים על פצצות-על-משמידות-ערים יכולים להקרים את עורם וגידיהם של מי שאתרע מזלם לגור באותן ערים, הם חלק בלתי נפרד מן המציאות החדשה, הם חזרו. ב-1946, בלוס-אנג'לס, נערך הכנס הרביעי, ומאז לא נשבר הרצף. בכנס העשירי, שנערך שוב בשיקאגו, כבר נכחו כאלף חובבים וסופרים.

הריצו את הסרט קדימה, בבקשה. 62 כנסים כבר חלפו עברו להם. עצמותיהם של הוגו גרנסבק, אייזיק אסימוב ורוב הנערים הנלהבים שהיו שם, בכנס הראשון, מדשנות את הקרקע הפוריה של הז'אנר. והנה הגיע, בתחילת אוגוסט 2005, כנס המדע הבדיוני והפנטסיה הבין-לאומי ה-63, הוורלדקון. הוא הגיע לגלאזגו האפורה אשר בסקוטלנד, ואיתו בחורה פעורת עיניים אחת מישראל, שלמרות שבלעה את כתביו של אסימוב בשקיקה בזמנה, עדיין התקשתה להאמין שהכותבים שהיא עומדת לפגוש שם אינם מתנשאים לגובה של שלושה מטרים. הם לא. חוץ מג'ף ריימן (שספרו, "253", ראה אור בעברית), שמתנשא לגובה של שניים וחצי. היום המוזהב מ-1939 התמתח לארבעה ימים גדושי פעילות ולגן עדן עדיין יש תחרות עזה.

דיו זה לא מים

דמיינו לעצמכם, אם תואילו, כחמשת אלפים חובבי ספרות, כותבי ספרות ועורכי ספרות, מתרוצצים להם סביב כשכוסות בירה מקציפות בידיהם, יושבים להם בדממה מצמיתה ומאזינים זה לזה, מתווכחים זה עם זה בקולי קולות על עתיד הז'אנר אחרי מספר כוסות בירה, נמרחים להם על כסאות בלובי של אחד המלונות העמוסים של גלאזגו אחרי הרבה יותר כוסות בירה - ודנים בדרכים לייצר ספרות טובה יותר עם האנשים שאכן מייצרים ספרות טובה יותר.

דמיינו לעצמכם ולקירה שוודית המתנשאת לגובה שני מטרים ולרוחב של מטר, עטויה מחוך ויניל שחור, מגפיי ירך ממוסמרים (עם כוס בירה), המנהלת שיחה ערה על גילויים של פמיניזם פרימיטיבי ב"פרנקנשטיין" של מרי שלי עם ג'נטלמן בריטי כסוף שער, בחליפת שלושה חלקים הדורה (עם כוס בירה) ועם נערה מוסלמית מכוסה מכף רגל עד ראש בלבוש מסורתי (בלי כוס בירה, כמובן, אבל עם סיגריה דולקת).

הרבה דברים השתנו מאז הכנס הראשון: יש אנשים, והרבה. יש נשים, והרבה. יש מגוון אנושי עצום. יש טווח גילאים מרשים, יש מגוון תרבותי מהמם. יש מגוון צבעים מלבב. יש אנשים המגיעים ממקומות רחוקים הרבה יותר מקליפורניה, כמו אוסטרליה, דרום אפריקה, יפן או ישראל. יש משפחות עם ילדים הדוחפות עגלות תינוקות במסדרונות הארוכים שמובילים מאולם הרצאות אחד למשנהו, יש קשישים וקשישות שמסתובבים להם, באיטיות, שעונים על מקל או מאיצים את כסאות הגלגלים שלהם, כדי להספיק להגיע לפאנל הבא, ועדיין מצליחים לא לשפוך טיפה מכוסות הבירה שלהם. חלקם נושאים תגים של "אלמנ/ת כנס" המציינים שהיו ימים מאושרים יותר, בהם נכחו בכנסים עם בני/בנות זוגם.

אך שני דברים נשארו על מכונם מאז אותם ימים רחוקים בניו-יורק, ואותם מאתיים חובבים סמוקי לחיים ונרגשים: הספרות והקהילה. כנסי ה"וורלדקון" הם הגדולים שבכנסי חובבי הספרות. הם מצליחים לשנע מפינות הגלובוס אלפי אנשים שהמכנה המשותף היחיד שלהם הוא חיבתם לאותו ז'אנר ספרותי. מגיעים אליהם סופרים ידועי שם ותהילה ויצרני רבי מכר מוכרים, כמו טרי פראצ'ט, טרי ברוקס, רוברט סילברברג, אן מק'קפרי, קוני ויליס ועוד ועוד. חלקם מגיעים כאורחי הכבוד של הכנס, אבל חלקם קונים כרטיסי טיסה וממנים את שהייתם במלון פשוט כדי שיוכלו לדבר עם קהל הקוראים שלהם ולבלות זמן עם עמיתיהם לכתיבה. הדבר היחיד שהם אינם ממנים הוא הבירה, כמובן, כי את זו כל חובב ישמח לרכוש עבורם.

לא רק בשביל הבירה

הם מגיעים כי הספרות היא עיסוקם ותשוקתם (וגם בשביל הבירה), הם מגיעים כדי לפגוש את האנשים שקונים וקוראים אותם והם מגיעים כי חלקם הגדול היו חובבים אף הם, אי אז. הם מגיעים כדי להשתתף בפאנלים הרבים מספור שמציעה

תוכניית הכנס הגדושה והמשובחת, כדי לדבר על מקומם של חתולים בספרות הז'אנר, על מותו של האל במדע הבדיוני והפנטסיה, על תפקידה של השפה, על מיתוסים, ארכיטיפים ופולקלור, על כתיבה לשוק המקומי או הבין-לאומי, כשאתה לא לבן, נוצרי או ג'יי. קיי. רולינג, על ביקורת הספרות ועוד ועוד, ועוד. חלקם מעדיפים לדבר על הדברים הללו לא באולמות המלאים מאוד, אלא בפאבים הרבים והמלאים לא פחות.

כולם מדברים, והרבה. הבירה עוזרת, כמובן, במיוחד כשצריך לצעוק בקולי קולות בהמון העצום שממלא את אחת ממסיבות סוף היום ספוגות האלכוהול והרבות מספור שנערכו בלילות. אבל כולם מתודלקים, נלהבים, נרגשים, יוצאים בשלוש לפנות בוקר למסעות חיפוש אחר האגיס (המאכל הלאומי המבחיל שעשוי ממעי כבש, הגרסא הסקוטית לקישקע) בפקודתו של ג'ורג' ר. ר. מרטין (יוצר סדרת "שיר של אש ושל קרח" המופתית), כולם מרגישים רצויים, ובבית. לא בבית האמיתי, שבו לעיתים שופטים אותך, מציבים בפניך דרישות, רוצים שתהיה מישהו אחר משהינך, לא מבינים או לא מקבלים אותך. אלא בבית האולטימטיבי, זה של הקהילה המורחבת, המשפחה האלטרנטיבית, שיש בין חבריה קשרים של דיו, לא של דם, זו שמוכנה לקבל את האחר והשונה, את בעל הצרכים המיוחדים (הכנס, שאגב אורגן לעילא על-ידי מתנדבים בלבד, הכיל מספר עצום של מתקנים לנכים, ובהתאמה, מספר רב של נכים), את בן הדת האחרת, הצבע השונה, הלבוש המוזר.

או.קיי. ברור שזה לא היה מושלם כמו שמתואר בחזון אחרי הימים שלעיל. היו אנשים לא נחמדים (מעט), היו נודניקים (לא מעט), היו אנשים שקיטרו על הסיגריות (בעיקר אמריקאים) ושהתלוננו על הבירה (יש מעט מדי, יש יותר מדי, אין 'גינס' קרה), היו גילויים של אנטי ציונות וכיתתיות סוערת בין חובבי X למעדיפי Y שנשבעים בשמו, אבל זה הרגיש די קרוב למושלם. היו שם חובבים שנפגשים כבר שנים, נעים מכנס אחד למשנהו, שמכירים את זה את ילדיו של זה, וחשוב לא פחות, זה את טעמו של זה בספרים, ותחושה של חברות אמיתית גם בין אנשים מעולמות שונים לחלוטין, שפגשו זה בזה לפני עשר דקות, שתי כוסות בירה, ודיון אחד על הדרך הטובה ביותר להרוג טרול או ליצור יצירת מופת בת אלמוות.

המדע-הבדיוני והפנטסיה היו, מראשיתם כתופעה ספרותית, ז'אנרים שמשכו את מי שהוא שונה, אחר, זר או מוזר. הם עשו זאת מכיוון שאלו היו האנשים שכתבו אותם, במקרים רבים, ומכיוון שאלו היו, בעיקר, הנושאים שהעסיקו אותם. לא מפתיע, לפיכך, שז'אנרים אלו עוררו תופעות עזות של חובבות, הזדהות ונאמנות, בקרב מי שהם שונים, למרות שלעיתים שונות זו התבטאה רק בכך שהם חובבים סוגות ספרותיות שאינן שייכות למיינסטרים.

אחד הפאנלים היותר מרתקים שהזדמן לי להגיע אליהם במהלך הכנס, זכה לכינוי "פאנל הבדיחה" בשל הרכבו: יהודי אמריקאי, יפני קתולי, פיני פרוטסטנטי וגיי מדרום אפריקה הגיעו אליו כדי לדבר על כתיבת ז'אנר מעמדתו של האחר מבחינה מינית, דתית, ותרבותית. היהודי האמריקאי היה הסופר רב התהילה רוברט סילברברג. הוא הקדים ואמר שהוא התחיל בקריאת מדע-בדיוני ואחר כך בכתיבתו, מאחר שחש שונה, מנוכר ובודד. באחת המסיבות הרבות שנערכו בהמשך הכנס, ולאחר שיחה ארוכה עמו על ספרים, פוליטיקה ישראלית, תהליך ההתנתקות והתפטרותו של ביבי, שאלתי אותו האם כתיבת מדע-בדיוני עזרה לו לחוש פחות שונה, מנוכר ובודד. הוא הניף את כוס הבירה שלו במחווה שכללה את כל הנוכחים בחדר העמוס ואמר, "בוודאי. עכשיו אני יכול להגיע לכנסים הללו".

וזה, בסופו של דבר ובתחילתו, היה כל העניין כולו: ספרות, קהילה, והרבה בירה.

• כנס המדע-הבדיוני והפנטסיה ה-64 יערך בסוף אוגוסט 2006 בלוס-אנג'לס. כדאי להקדים ולהרשם.