הנשים של אבא
"מגיל שבע, מאז הועלה בבהילות על מטוס ובילקוטו בגדים מעטים, שתי מחברות וסיפורי המיתולוגיה היוונית לילדים, ידע שאביו מת". קטע מתוך "הנשים של אבא" שרואה אור בימים אלה
ובדיוק אז נודע למאיר שאביו חי. כאילו הביט בו הגורל וראה את מצוקתו והחליט להניח סיפור בחיקו, ועכשיו הוא עומד לגלות אותו, כאנשים חשוכי ילדים המוצאים תינוקת נטושה על סף ביתם.
מגיל שבע, מאז הועלה בבהילות על מטוס ובילקוטו בגדים מעטים, שתי מחברות וסיפורי המיתולוגיה היוונית לילדים, ידע שאביו מת. הוא לא זכר מי בישר לו את דבר מותו של אביו, כאילו היתה הידיעה מצויה אתו תמיד, כאילו גם כאשר היה אביו חי היתה סכנה מלווה אותו כצל, וכאשר בלע הצל את האיש והעלימוֹ לא עורר הדבר תהיות ומיד קפאה הידיעה בירכתי המציאות החדשה בקונטיקט, ורק עכשיו, עם הבשורה החדשה שלפי שעה לא ברורה מידת האיום הטמון בה, נפתח פתאום הפתח לשאלות שלא נשאלו, שנתכסו בשכבות הזמן כמאובנים עתיקים מאוד.
הוא משך אליו את האלבום שהיה מונח על השולחן והתחיל לעיין בסדרת תצלומים בחוף הים של תל אביב. אביו, על רקע סוכת המציל הלבנה, לבוש כנראה בבגד ים אך נראה עירום משום שהוא מחבק מאחור את אמו הלבושה בשמלה, ומאיר צנוף לרגליהם ככלבלב, מחופר בחול; וכאן אביו, רוב גופו שקוע במים ורק ראשו וכתפיו גלויים, מנופף בשתי ידיו כקולומבוס המבחין ביבשה; ובתמונה אחרת אמו יושבת על החול, זרועותיה חובקות את ברכיה המקופלות, שערה היפה מונף לאחור והיא מביטה בעיניים קרועות מהערצה בגבר היפה העומד מעליה פשוק רגליים, מגבת על שכמותיו כמו ספורטאי מנצח באולימפיאדה. לידם מאיר שקוע בבניית מבצר צדפים ומאחוריהם הים התיכון שטוח כמראה נוצצת עד האופק.
לפתע התחילו המים השקטים לנוע בסחף מרמה, נערך בחשאי מתחת לפני הים, עדיין לא מסגיר את עצמו, ומאיר התחיל להישאב פנימה בתנועה נעימה, ערמומית, מסיחה את דעתו מן החוף המתרחק, עד שלפתע טרפה אותו מלכודת המים והוא נגרף במהירות, כלוא בין קירות הזרמים הסוגרים עליו ומשתיקים את פרפורי ידיו ורגליו, אוטמים את הזוהר שמעליו ומערפלים אותו ומרגיעים את תזזיותו עד שנכנע להם וחדל להיאבק, ואחרי זמן מה כבר היטלטל בעִרסול מרגיע, משכר, חדגוני.
מאיר נרעד עכשיו, חווה בגופו דבר שחמק מזיכרונו. האם היתה זו טביעה? האם היה הוא הטובע? האם הגוף זוכר ראשון? ואחר כך: האם ידעה אמו כל השנים שאביו חי? האם החליפו מכתבים? האם העביר לו אביו מסרים והיא חסמה אותם? למה הניחה לו להאמין שאביו מת? למה התמידה כל השנים בשקר הזה? למה לא טרח איש לספר לו איך מת אביו? למה לא הזכירו אותו מעולם סבו ודודו וארני? למה הרשה להם אביו להעלימו? למה לא הכריז על קיומו? למה לא חיפש דרכים להגיע אל בנו? למה לא בא בעצמו לחפשו? למה החליטה אמו לספר לו עכשיו שאביו חי? למה מסרה לו את אלבום התמונות, שהיה חבוי כנראה כל השנים במקום מסתור בבית במנהטן שבו גדל? והוא עצמו, למה לא עלתה בו מעולם שאלה על אביו? למה לא התעוררה סקרנותו לגבי מותו?
קרוב לחצות חש השתוקקות ישנה להרגיע את גופו במי אמבטיה כמו בנעוריו, בבית אמו, כאשר נהג לאונן באמבטיה. הוא עמד בבגדיו ועקב אחרי המים המלבינים ההולכים ומתרוממים אליו. אחר כך מיהר להסיר את בגדיו ולהחליק אל מתחת לשכבת הקצף, כאילו עליו להסתתר מעיניים בוחנות. ידיו הלכו מיד אל איברו והוא נרעד מן המגע העדין של האצבעות המלומדות, המיטיבות לגעת יותר מכל אישה, המיטיבות לרחף מעל לאשכים השטים במים, להטותם אחורנית, הלאה מן האיבר שעוד מעט יהיה כולו קשוי, העביר אצבע רפרפנית לאורכו והחליק בשתי ידיים מקבילות לעבר העורק התחתי ההולך ותופח כחץ ירוי מן האשכים אל ההתפוצצות הבלתי נמנעת. הוא לא ניסה לעכב את ההתגעשות שאמנם באה בתוך זמן קצר וחילצה ממעמקי גופו קול מרוסק ועמום והוא הציץ מבין עפעפיו אל פלט הזרע הצף, המתערבב בשיירי הקצף, וכבר התחיל להרגיש את ראשיתן של התוגה והריקנות שעוד מעט יציפו אותו ויפילו עליו תרדמה משכיחה.
לאִטם, כצוללת הנמשית מן המצולות, עלו בו בימים הבאים מראות מימי ילדותו ואִתם הפליאה איך – כצוללת היורדת אל רצפת הים – שקעו המראות וקפאו בדממה כל השנים האלה, ונוספה הפליאה איך חסמה תמונת כתם הדם את הזיכרונות מלבוא ואיך כלא בתוכו את השאלות על שבע השנים ההן.
כשישב עם כלבו בחדר ההמתנה של מרפאת החיות, או סבב במעברי הסופרמרקט, או עמד ליד מכוניתו בתחנת דלק, הבליח מראה, ריצד ונמוג: רצפת מעויני אוֹקֶר מוארת באור חריף; שולחן כתיבה עמוס בספרים שעליו הושיבו אותו לצורך צילום; תופסני תריסים שאינם מצויים בשום תצלום ובכל זאת מצטיירים בבירור; שולחן של בית קפה מוקף אנשים רבים ובקצה החדר איש בסינר מנגב כוסות זכוכית הניצבות בשורה. בשעות רגיעה, כשהיה לבדו, היו הזיכרונות משתהים, נפתחים כדלת הנפתחת אל דלת הנפתחת אל דלת, והוא ישב שעות ארוכות בכורסתו הנוטה לאחור מול החלון הענקי בביתו השקט והביט בעצים המרהיבים ההולכים ונצבעים זהב, מניח לזיכרונות לבוא, חרד מפני מה שיביאו ובכל זאת ממתין להם כמחזר סבלן: רצפת מעויני אוקר במבוא הבית, תופסני תריסים עשויים ברזל בדמות אנשים, גבר ואישה נוטים זה לעומת זה משני עברי שולחן נמוך בבית קפה.
בימים היו המראות עולים לאִטם, ואילו בלילות היו מגיחים ומסתערים עליו. רגע לפני ששקע בשינה היתה ממריאה פתאום תמונה כצוללן הנוסק אל פני המים ברגע מצוקה, מסלקת את כתם הדם שעלה תמיד ראשון. קרעי תמונות שהיו חסומות עשרים ושלוש שנים הצטיירו עכשיו כמראות מטושטשים של סרט קולנוע שחוק מאוד, חלקן בשחור-לבן, חלקן בצבעים דהים, הצורות העכורות מתבהרות ומקבלות צורה; אנשים הדומים זה לזה כתאומים מבקשים לברוא לעצמם דיוקן, מתעקשים להיפרד אלו מאלו, להפגין את ייחודם: אישה זרה שואלת אם כבר אכל צהריים; איש זקן מקלל את הנאצים ועיניו קודחות; קצה של מיטה פרועת סדינים; גבר, אביו מן התצלומים, פורץ החוצה מפתח אחד הבניינים וממלמל לעצמו: "זונה. כל הנשים זונות"; צריחה מהדהדת כצווחת עוף דורס יוצאת מתוך גרון ניחר ומתנפצת אל קירות של חדר סגור.
הוא היה קופץ אז ממיטתו שטוף זיעה, מחריד את הכלב משנתו, מדליק את כל אורות הבית, יורד אל מרפסת העץ, נמשך להציץ לתוך הזיכרונות הנפתחים בו.
זיכרון עקשן: איש יושב ליד שולחן, בד חולצתו מתוח מאוד על גבו והוא מריץ בסערה את ידו הכותבת שורות שורות מימין לשמאל. דפים נושרים סביבו אל רצפת מעויני האוקר. חובה לשמור על שקט ברגעים האלו שבהם הוא מרוכז מאוד, כותב ומוחק ולפתע, באבחת יד של תליין, תולש דף נייר ומועך אותו, מכדרר בין שתי כפותיו ומשליך על הרצפה. לאיש פנים רציניים, עיניים עמוקות, שיער כהה מאוד גזוז קצר, תנועת גוו הדורה: אביו.
זיכרון אחר: חדר שאנשי ברזל קטנים תופסים בו את התריסים. חלון. מתחת לחלון מיטה גדולה, כריות תפוחות למראשותיה: מיטת הוריו. מיטת הוריו רכה וחמימה מגופותיהם הסוגרים עליו משני צדיו והוא רואה את שערה של אמו, שבאור הראשון קווצותיו ניצתים כראשי גפרורים, ואת עורפו הנאה של אביו היוצא כגזע מבין שכמותיו, שומר על תנועתו התרנגולית גם בשנתו, והוא עצמו שקוע עד אוזניו מתחת לשמיכה המגוננת, ממתין לרגע שבו יפוג הקסם פתאום והתקרה תצנח עליהם. מעולם לא הצליח לזכור את הרגע שבו היה קם ממיטתו – ילד בן שלוש וחמש ושש - פותח את הדלת, מגשש את דרכו לאורך המסדרון הצר שתנור חימום עומד בפינתו, פותח את דלת חדר הוריו, מטפס על מיטתם ונדחק ביניהם בשנתם. כחולה ירח היה נרדם בלילה בחדרו ובבוקר מוצא את עצמו במיטה הזוגית שבחדר הסמוך.
זיכרון שלישי: גן ילדים ריק מילדים והוא תלוי על השער, ברכיו משופדות בין ברזלים, מחכה שיבואו לאסוף אותו והוא עזוב ובודד זולג שתן וממרר בבכי.
זיכרון בהיר: בוקר של שבת טובלת באור, אביו מחזיק בכף ידו והם פוסעים יחד כחיילים, עוצרים על המדרכה שמול בית הכנסת, מקשיבים לתפילה הנישאת אל הרחוב. אביו מגלה לו ששמו של בית הכנסת "מאיר" ושיום אחד, בעוד שנים רבות, ביום בר המצווה שלו, יעלה כאן לתורה ומ"עזרת הנשים" ישליכו המון סוכריות על ראשי הילדים והגברים שלמטה.
עוד זיכרון: הוא קופץ על מדרכה, מתקדם בטור המרצפות האפורות בשתי רגליים פשוקות לצדדים ורגל אחת מנתרת קדימה, ידיו שלוחות לצדדים כידי דחליל. עיניו מדלגות עם רגליו אל הריבוע הבא והוא נזהר שלא להרים את ראשו מן המרצפות המתמשכות עד אין סוף.
בעודו תוהה על האופן שבו זיכרונו משחק את משחקיו העלומים עלתה דמותה של מְנֶמוֹסינֶה, אלת הזיכרון, בתם של אל השמים ואלת האדמה, שעליה נשא הרצאה באוזני חבריו בכיתה והמורה התפעלה מן הידע העצום שהפגין. בסוף ההרצאה העביר ביניהם את הספר "סיפורי המיתולוגיה היוונית לילדים" פתוח בעמוד שבו מצוירת מנמוסינה מוקפת בתשע תינוקותיה, תשע המוזות, והילדים השתוממו למראה האותיות המרובעות.
