"כי תבוא": משה הוא אלוהים?

אחת מחידות המסתורין של הסיפור המקראי היא שאלת עונשו של משה. מה חטא אותו גדול, ענק הדורות, עד כדי כך שנמנע ממנו להגשים את הבוערת שבתשוקותיו - לבוא אל הארץ המובטחת? מגיל שמונים עד גיל מאה ועשרים הוא נתן את כל מה שהיה בו. הכל. ימים ולילות כלילות וימים. בלי חיי משפחה, במחיר אובדן הפרטיות, ביקורת נוקבת, טרוניות אין קץ ותלונות בלי סוף. אז למה לא? לכאורה אפשר לטעון - חוקי הטבע: היהודי כבר לא היה צעיר. ההתרגשות, הלחץ, הציפייה. הלב הזקן כבר לא עמד בזה. אפשרי, אבל לא. עם ראשית דבריו, בראשית ספר דברים, משה מבהיר: אני לא נכנסתי אל הארץ כי אלוהים מעניש אותי - בגללכם. "גם בי התאנף יהוה בגללכם לאמור גם אתה לא תבא שם".

מה היה שם? מה הם עשו ומה הוא עשה יחד איתם, שהביא את חרון אפו וכעסו הכל כך נורא של אלוהים? זה לא יכול להיות הסיפור הישן והחבוט על המכות בסלע. כן, זה נכון, אלוהים אמר לו לדבר אל הסלע והוא דיבר איתו בשפת המקלות במקום בשפת המילים. אך משה הרי התייצב כנגד אלוהים במילים הרבה יותר בוטות ובמעשים הרבה יותר נחושים מאשר חבטה עצבנית אחת על סלע עלום, אי שם במרחביו האבודים של חצי האי סיני.

כאן חבויה כבר הרבה אלפי שנים אחת האמיתות הכואבות ביותר של הסיפור המקראי. משה נענש על ידי האלוהים על שום אותה סיבה שבשלה גם דור יוצאי מצרים נענשו. הם והוא חטאו לחשוב שמשה הוא האלוהים. הם שכחו לרגע את הרגעיות שבחיי אנוש, הפכו מישהו כמונו - ילוד אשה וגבר, משה בן יוכבד ועמרם - לאלוהות עצמאית. ועל כך אין סליחה ולעולם לא תהיה מחילה.

איפה כל זה כתוב? חלק בעבר הרחוק, גלוי וידוע על פני השטח המקראי. משה עולה אל ההר - הר סיני, כמובן - כדי לקבל את התורה. שוהה שם למעלה ארבעים יום וארבעים לילה. הימים סמוכים לאירועי הפירוטכניקה המדהימים מכל - מתן תורה. כל העם רואה את הקולות. קול השופר הולך וחזק. משה מדבר ואלוהים יעננו בקול. מדהים. לא היתה ולא תהיה כזאת מעולם ולעולם. בסוף הימים הם כבר לא מחזיקים מעמד. משהו משתבש להם בחשבון הספירה, הלחץ במחנה גואה וקמה תנועת אלוהות חדשה. הם פונים לאהרן הכהן, הרופס כנגדם, ותובעים "קום עשה לנו אלוהים כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". או במילים אחרות, אלוהים הקודם - משה - נעלם, ואנחנו רוצים אלוהים אחר; נוכח ומוחשי. הם לא תפסו את המופשט והנשגב שמעבר לאדון הנביאים. הם לא עשו הפרדה בין השליח לשולח. משה היה בעבורם האלוהים. וזה היה חטאם.

וחטאו? קשה מאוד להיכנס לנעליו של אדם, ולהבין את הלכי נפשו של מי שעמד בפני פרעה ויכול לו. היכה את העצומה שבאימפריות העבר במכות כואבות, בקע את הים, דיבר עם אלוהים, הוריד תורה, חצה את המדבר, שלח מרגלים ועצר מגפות. אף אחד לפניו לא עשה כאלה דברים. האם יכול להיות שמתישהו גם הוא התבלבל? האם הקולות שבקעו מכל רחבי המחנה בדבר אלוהותו ביקעו את חומת הצניעות והענווה שהגנה עליו, וגם הוא ראה את עצמו כאלוהים? ואם כן, האם מידה של צדק שוויוני הוחלה עליו כמו על עמו? כל מי שחטא בחטא החלפת אלוהי השמיים באלוהי אדם, דם ובשר, לא זכה להיכנס את הארץ, שנועדה להיות המקום בו אין אדם אחד שווה יותר מהאחר. המקום שלנו קודש לקדוש עלי אדמות משום שכאן כל בני האדם קדושים, כל חייהם מקודשים ואין אחד, אפילו לא אחד, שמותר לו לחשוב על האחר כאלוהים, או להחשיב עצמו כאל הראוי לסגידה ולהערצה.

ומתחת למעטה המילים, כך חושף משה את סבכי נפשו בפרשה שלנו: הוא פונה אל העם ומדבר איתו בלשון נוכח: "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם את אשר עשה יהוה לעינכם". משה וישראל מדברים על אלוהים הנעלם בגוף שלישי. וממשיכים: "ולא נתן יהוה לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע" - שוב אלוהים בנסתר, בגוף שלישי. ופתאום, כך ברצף, מתוך הטקסט ממש זה פורץ: "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר" - אני, משה, בגוף ראשון יחיד -  " ... למען תדעו כי אני (!) יהוה אלוהיכם". זה קשה, זה לא נעים, זה כמעט לא מטופל על-ידי הפרשנים המסורתיים לדורותיהם, אבל המעקב אחר השיחה מלמד כמעט בלי יכולת התחמקות כי משה התכוון לעצמו כשהטיח בהם בסיכומו "אני יהוה". זה חטאו, זה עונשו וזה עוד אחד הפירושים האפשריים לחידה עתיקת היומין.