"ניצבים": אלוהים סיים תפקידו
משה לוכד את אלוהים בברית לדורי דורות, אך באותה נשימה כולא אותו בשמיים ופותח את מלכות הארץ להחלטות האדם. בדיוק לכך מכוונת האגדה על רבי יהושע, שהעדיף את דעת הרוב על פני עמדת המיעוט האלוהית
מה גרם לו למשה לכרות עוד ברית מקראית אחת, מיני רבות, ועם מחויבות כל-כך גדולה של דורות העתיד? מדוע לא הסתפק בכל בריתות העבר שנכרתו והתחייבו להן מימי האבות ועד מעמד הר סיני? האם אכן הוא ראה לנגד עיניו את זרעי כל הדורות כולם, ידע את גורלם ורצונותיהם ולכן והיה מוכן לחייב את כולם כבר עכשיו? או שמא עמד משהו אחר לנגד עיניו?
חוזה כטבעו - יש לו לפחות שני צדדים. הרי עם עצמו, האדם לא צריך חוזה. הסכם שיש בו התחייבות, מחויבות ואולי אפילו ויתורים וקבלת אחריות צריך לפחות שני צדדים. נהוג לקרוא את הפרשות האלה ואת הפסוקים היפהפיים הללו כמחויבות שמשה נוטל בשם בני האדם, כבא כוחם, עת הוא מייצג אותם לפני בורא הכל. ואולי המבט הזה על הכתובים לא מספק. יש יותר מאשר הגיון ואף רגליים לסברה כי משה מזדרז בסוף ימיו לכונן עוד ברית לא כל-כך בשביל בני האדם, שמן הסתם ימהרו ויפירוה כדרכם ומנהגם, אלא בשביל לחייב את.... האלוהים.
בחושיו המנוסים, שלא כהו ולא יבשו למרות גילו, זקנותו וגמגומו, חש משה כי אלוהים הולך ומתרחק, הולך ונעלם. מאלוהים של מיקרו - הבקיא בכל פרט, משוטט בגן, מדבר עם תושביו, מלביש אותם כותנות עור, עומד איתם למשפט וטורח לגרשם מעל נחלתו - הוא הופך להיות יותר ויותר מופשט. אלוהים העתידי, כך חש משה, יהיה מעורב הרבה פחות בניהול היומיומי של העולם. אולי נמאס לו, ומשהו אחר מושך עתה את שימת ליבו של הכל יכול. כך או כך, הוא לא נמצא כאן ועכשיו כמו שהיה נוכח שם ואז. כדי לא להחמיץ לגמרי את נוכחותו של האל בחיי מאמיניו, משה בחכמתו מחתים אותו לאלתר על חוזה רב-דורי, ולוכד אותו בלי יכולת נסיגה. בסופה של הפרשה הוא גם קובע את המנגנון באמצעותו ידיחו חכמי הדורות את אלוהים לחלוטין מתוך התהליך הדתי, ההלכתי, היומיומי. "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצווך היום...לא בשמיים היא לאמור מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו".
דעת אלוהים, דעת הרוב
הרבה שנים אחרי - בימי התלמוד והמאות הסמוכות לחורבן הבית - מתקיים דיון שגרעינו ויסודו הוא המרחק של אלוהים מתהליכי קבלת ההחלטות של נאמניו ומאמיניו. חכמי בית המדרש מתווכחים עם רבי אליעזר ודוחים את כל עמדותיו בענייני טומאה וטהרה. הם מגייסים רוב בבית המדרש, מצביעים, סופרים ומפילים את פסיקותיו בזו אחר זו. בכעסו הוא מטיח בהם "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח" והבלתי יאומן קורה: "נעקר החרוב ממקומו מאה אמה". אחר כך הפעיל אותו אליעזר מערכת ניסית שלמה, גייס את כל כוחות עליון כדי להוכיח את צדקתו. כך נסוגו המים באמת המים (האקוודוקט) לאחור, ההיפך מכיוון זרימתם; קירות בית המדרש מטו לנפול; ואפילו בת קול (לאמור: הכרוז הרשמי של שמי מעלה) יצאה ואמרה לחכמים: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום"?
למרות הדרמה ולמרות עמדתו הברורה של אלוהים, המצדד בוויכוח בדעתו של רבי אליעזר בעל דעת המיעוט, נעמד מולם - מול אלוהים ואליעזר נציגו - רבי יהושע ואמר: "לא בשמים היא ואין אנו משגיחים בבת קול". העיקרון היחיד שמנחה אותנו הוא דעת הרוב לאמור: "אחרי רבים להטות". ואלוהים? מעידה האגדה כי ישב לו בשמיים, חייך לעצמו בשביעות רצון על בגרותם של נציגיו ואמר: "ניצחוני בני ניצחוני".
משמעות האגדה ולקחיה החינוכיים אדירה: אין לאלוהים מה להגיד בהליך הדתי, ההלכתי-חוקתי והיומיומי של חיינו. זה שלנו. מקומו שם למעלה בשמיים ואנו מקומנו כאן על הארץ. לכל אחד מהצדדים לעסקה יש תפקיד משלו. לימים ההם התכוון כנראה משה רבנו כשחייב את אלוהים להישאר בתמונה לדורי דורות, ובאותה נשימה כלא אותו בתחומיו העיוניים ופתח את מלכות הארץ לבני האדם, שלטונם, החלטותיהם וטעויותיהם.
והיום? היכן יש עוד רבנים כרבי אליעזר, שמסוגל להפעיל את השמיים לטובת עמדתו העקרונית, וכאותו רבי יהושע, שיתעלם מניסים ונפלאות ויפסוק על פי הגיונו של אדם ודעת רובם של חבריו?
