סינדרלה במעבדה

חנויות הניו-אייג' למיניהן נוהגות להציע ללקוחותיהן שוחרי האושר גבישים, בטענה שיש להם סגולות ריפוי מופלאות. אבל בעולם יש כנראה רק הוכחה מדעית אחת לכך שגבישים העלו מישהו לרקיע השביעי – וההוכחה הזאת גרה ברעננה: קוראים לה ד"ר מיכאל צייטלין. 14 שנה אחרי שעלה מטג'יקיסטן לישראל, ד"ר צייטלין (60) פורח. הוא מביט בגבישים שבמעבדה שלו ומכיר להם תודה על כך שבזכותם הוא חי בארץ בכבוד, אפילו בכבוד רב. הרי כשעלה לישראל הוא כבר חשב שירד המסך על הקריירה האקדמית שלו.

ד"ר מיכאל צייטלין (צילום: יריב כץ)

אז, בגיל 46, עם תיק מלא דיפלומות ופטנטים, אבל בלי עברית, הוא היה בטוח שגורלו יהיה דומה לזה של שאר חבריו הפרופסורים שמצאו עבודה רק כמנקי רחובות. אבל עכשיו הוא יושב במעבדה המשוכללת שלו, מוקף במחשבים ומיקרוסקופים, ויכול לחשוב לעצמו בסיפוק: אני סינדרלה של המדע.

800 שקל בחודש

עד שעלה ארצה עבד צייטלין בטג'יקיסטן כמנהל מעבדה במכון מחקר. הוא היה מרוצה שם גם מקצב הקידום וגם מהגבישים. אבל אז ברית-המועצות התפרקה, ובארצו החלו פוגרומים. הפרעות היו אומנם מכוונות נגד התושבים הרוסים, אבל גם יהודים כבר לא היו רצויים שם. "אירגנו בבניין גדוד הגנה עצמית, ואפילו הכנו בקבוקי תבערה למקרה שנותקף", מספר צייטלין. "אבל היה ברור, שאי אפשר להישאר שם יותר". עזיבה המונית החלה: הרוסים ברחו לרוסיה, הגרמנים לגרמניה, וצייטלין – לרעננה.

בהתחלה הדיכאון שלו בארץ היה גדול: אשתו, מרצה לרפואה, היתה צריכה להתחיל הכל מאפס והלכה ללמוד. מיכאל עצמו העדיף לוותר על האקדמיה והלך לעבוד במפעל בנתניה, שם חתך ערימות של גומי תמורת שישה שקלים לשעה. בזמנו הפנוי הוא עסק בכל עבודה מזדמנת בניסיון לקושש עוד קצת שכר: תיקון מוצרי חשמל, הלחמה. הוא קיבל גרושים, אבל היה מאושר. הוא היה מאושר מזה שכעולה חדש, בגיל 46, הוא מצליח להביא הביתה 800 שקל בחודש.

אלא שאחרי מספר חודשים של עבודה, כשצייטלין כבר התחיל להרגיל עצמו למחשבה שיותר טוב מזה כבר לא יהיה, הוא פגש מדען עולה אחר, שעשה אצלו בעבר דוקטורט, הרחק בטג'יקיסטן. "מקימים עכשיו מכון מחקר במכללת אריאל", סיפר לו, "ונראה לי שיש שם עבודה בשבילך". כעבור שבוע צילצל הטלפון של צייטלין, ועל הקו היה פרופסור מכובד, ששאל אם הוא מבין משהו בגבישים. צייטלין הסביר לו שלא רק שהוא מבין משהו בגבישים, אלא שאפילו יש לו סוג של פטנט על הגביש הספציפי שמעניין אותם.

משם הדרך לסיפור סינדרלה היתה קצרה: צייטלין החל לעבוד במכללת אריאל. ביחד עם שני מדענים עולים אחרים הוא בנה את המיכשור למעבדה, שהחלה לקרום עור וגבישים. "את התנור הראשון שבו יוצרים גבישים בניתי מסמובר (מיחם) ישן", מחייך צייטלין. "ממש חיטטנו במזבלות למצוא כל מיני דברים שמהם בנינו את הכלים, הלחמנו לבד, ועוד התפלאנו כמה הישראלים לא פרקטיים, איך הם זורקים דברים כאלה. היה קשה, אבל ניחמה אותנו העובדה שלפחות אנחנו עוסקים במה שאנחנו אוהבים".

אבל אז נחתה על השלושה מכה: בשנת 97' הודיעו לצייטלין ולחבריו שנגמר התקציב למלגת שפירא שממנה התקיימו – והשלושה חששו שהחלום שנרקם לאיטו עומד להתפוגג. בלי כסף, הם ידעו, אין להם סיכוי להמשיך באהבתם הגדולה. אלא שהמדענים, שלמדו דבר אחד או שניים על הישרדות בישראל, החליטו לא להרים ידיים. הם מצאו משקיע פרטי, שהשקיע במעבדה מיליון דולר וגם הקים מפעל לייצור גבישים המיועדים לאופטיקה אלקטרונית, למכשירי ראיית לילה ולמכשירי לייזר.

ומאז המעבדה של צייטלין והמפעל עובדים בשיתוף פעולה הדוק, ועושים מזה לא מעט כסף. המפעל מנצח במכרזים גם מול מתחרים גדולים מחו"ל, וצייטלין מסתובב מאושר במעבדה החדשנית. סמוברים כבר אין שם, הם הוחלפו בתנורים משודרגים וממוחשבים.

זה לא יהלום

"אנשים שבאים אלינו ל'חממת הגבישים' במעבדה מתלהבים נורא, כי זה נראה יפה, וישר שואלים אותנו למה אנחנו לא עושים מזה תכשיטים", מספר צייטלין. "ואז אני צריך לאכזב אותם ולהגיד שהגביש הזה רך, לא קשיח כמו יהלום. הגביש הזה לא יכול להיחשב לאבן חן, כי הוא נשרט ועם הזמן הופך למעורפל". אבל צייטלין יודע שהוא עוסק בתחום חשוב הרבה יותר מחבריה הטובים של האישה: בעבודתו הוא אפילו עוזר לבריאות החיילים. צוות חוקרים בראשותו מצא דרך למנוע בעיות ראייה בקרב חיילים קרביים, שנוצרות בעקבות שימוש באמצעי ראיית לילה.

צייטלין מספר שההמצאה שלו תפסה חזק בצה"ל. "הגבישים האלה משנים בהדרגה את פני צה"ל או יותר נכון את עיני צה"ל", הוא אומר בסיפוק. "עד היום השתמשו במכשירי ראיית לילה בלייזר אינפרה-אדום שנשלח לעבר מטרה וחזר כשהוא מציג את התמונה בעזרת גביש שהופך את הקרן לירוקה", מסביר צייטלין. "אבל רק חלק מהקרן הפך לירוק – שאר הקרן חדרה לעין, וזה פגע בראייה. השאלה היתה כל הזמן איך לתקן את זה, כדי שראיית החיילים הקרביים לא תיפגע. הרי משתמשים באופטיקה הזאת גם במסוקים, גם בטנקים, ואי אפשר לשים שם גביש אחר, ולשנות את אורך הגל. אז החלטנו להוסיף גביש נוסף, ש'סופג' את שארית הקרן, והופך את הקרן שחוזרת ללא מזיקה לעין".

השנה גידל צייטלין כבר 24 גבישים. חלקם עבור צה"ל, חלקם עבור מטרות אחרות. חברות מכל העולם, הוא מספר, מביעות התעניינות במה שהוא רוקח במעבדה, וקונות את הפיתוחים במיליוני שקלים. לאחרונה אפילו הגיעה פנייה מחברה גרמנית, שמעוניינת להשתמש בגבישים לצורך ייצור טלוויזיות. כשצייטלין מספר על החידושים שלו בתחום, העיניים שלו נוצצות כמו גבישים. "השיטה שאני משתמש בה, לא משתמשים בה במקומות אחרים בישראל", הוא אומר.

"הרי הגביש הוא רק חומר גלם, צריכים לחתוך ממנו אלמנטים, ללטש אותו בצורה מדוייקת. לא מספיק רק לשים כמות מדויקת של חומרים, צריך לדעת גם מה התנאים של גידול הגביש. לפעמים מעלה אחת יותר מדי בטמפרטורת התנור – ויוצא גביש עם תכונות אחרות לגמרי".

"בשבילי הגבישים האלה הם לא סתם גבישים", מצהיר צייטלין. "כשהיתה הפסקת חשמל והגביש 'מת', הייתי בדיכאון. ואילו ביום חמישי הוצאתי גביש כל-כך מושלם ויפה, שפשוט ריחפתי ורצתי למפעל להשוויץ בפני החבר'ה. לא תיארתי לעצמי שאגיע לדבר כזה בישראל, זה אפילו יותר ממה שהיה לי בברה"מ. פה כל מה שאנחנו עושים מיד מיושם ויוצא לשוק, וזו שמחה אדירה, זה ממש נותן כנפיים".