כבר לא מתים משעמום

כידוע, לטמטום, לשעמום ולטעם רע פנים רבות. "סוד של אהבה" הגדיל לעשות והוא חסר פנים בכלל. אין שום הבדל בינו לבין עוד עשרות, מאות ואלפי סרטים שמונפקים על ידי פס הייצור ההוליוודי של עשרים השנים האחרונות. וגם לפי הסטנדרטים הנחותים לתוכם באי מנוס אנחנו מנתבים את קיומנו התרבותי, הסרט הזה הוא נחות ומפגר במיוחד. מבחינת הז'אנר זה משהו בין קומדיה רומנטית לסיפור אהבה רגיש המציב דילמה מוסרית בפני הגיבור. אני האחרונה שתזלזל בקומדיה רומנטית עסיסית, אבל הסרט הזה כל כך כלומי שמבחינתי אין לו הזכות להשתייך לאותו ז'אנר של יומית-עם-חברה הכל כך חביב על אלה שכמותי.

רוצים גופה

זה מתחיל מהעלילה המופרכת לחלוטין שנגנבה או לא היתה מודעת לקיומו של סרט נשכח אחר שראיתי לפני חודשים, ושגם בו התרחש בלבול דומה עם אנשים שלא עלו לטיסה שלהם, והמטוס הספיק בינתיים להתרסק בעוד נוסע אחר יושב בכסא שיועד לגיבור. אבל זה ניחא – כידוע כל הסיפורים כבר סופרו מזמן ולא נותר לנו אלא לספר אותם שוב ושוב בעודנו יוצקים בתוכם משמעויות, פרטים והדגשים רלוונטים לנו ולתקופתנו.

זה הולך ככה: פרסומאי שחצן (בן אפלק) מתעכב בשדה התעופה. בעוד הוא יושב במזנון הוא מכיר בלונדה יפה (לא פלטרו) ומחזאי. השלושה קצת מתיידדים והמחזאי מספר שהוא מבואס מהעיכוב כי אשתו הנפלאה וילדיו מחכים לו בבית לכריסמס. אפלק מעניק לו את הכרטיס שלו ונשאר עם הבלונדינית למטרות זימה בעוד המחזאי טס ליעדו המשפחתי. המטוס עם המחזאי מתרסק. אשתו עצובה מאוד. אפלק, שגם הוא עצוב ורדוף אשמה הופך לאלכוהוליסט. הוא מבלה שנה במכון גמילה יוקרתי וחוזר לעבוד. אך אשמתו מייסרת אותו והוא מחליט לאתר את אשת המחזאי ולראות מה שלומה. האשה מתגלה ככוסית ילדותית ושברירית (פלטרו) המגדלת שני ילדים ומסרבת להישבר. למרות גופתו של בעל הרובצת בין שניהם, לצערי באופן מטפורי בלבד, מתאהב הזוג. אפלק המאוהב קרוע מבפנים – לספר או לא לספר וכיוצא בזה - והסקנדל המשמים מוביל אל המעשה המוסרי המשמים ולמחילה לה הוא זוכה מהאלמנה העליזה.

תישארו בבית

מלבד העלילה, מעליבת התבונה הזאת, יש לציין גם את המשחק הגרוע במיוחד של שני הגיבורים הראשיים. אפלק, שהיה נחמד למדי ב"סיפורו של וויל האנטינג", מיהר לאבד את הרעננות שהיתה מנת חלקו שם ולהפוך לכוכבן בעל שיני חרסינה חדשות ומבריקות ושלוש הבעות פנים (שמח, עצוב, עצוב מאוד). גם פלטרו הקטנה השקיעה בדמות וצבעה את המחלפות בחום-אגוז, כנראה על מנת לצמצם את מקדם הזוהר. בכל זאת מדובר באלמנה. אינטואיציה של קליינטית וותיקה של קומדיות רומנטיות מרמזת לי, למרות הרומן המתוקשר בין פלטרו ואפלק, שהשניים לא סבלו אחד את השני בזמן הצילומים, אחרת אין לי שום הסבר למה סצינות המיטה מגעילות כל כך, הנשיקות קפוצות שפתיים ורגעי החסד בין שחקנים, שיכולים לעיתים למלא את המסך, נעדרים לחלוטין. עוד זוג רומנטי כזה ואני הולכת למנזר.

כן, זה נכון, כל הסיפורים כבר סופרו, החיים הם לעיתים טריוויאליים וצפויים עד כאב, כל סיפורי ההתאהבות באופן זה או אחר דומים אחד לשני, ועדיין, בני האדם ממשיכים ומספרים אותם מתוך צורך ומתוך תחושת ייחוד שאינה ברת שליטה, מתוך אמונה שמקוריות, או אמת האישית, יהיו אלה שיגעו ללבם של הצופים, ובזכותם ירצו לשמוע או לראות את הסיפור המסויים הזה. מיותר לציין שהסרט שלפנינו חף אפילו מזכר של אמת. זהו תוצר של דלות רוחנית, בידור ללא בידור, ועם כל ערוצי הסרטים שבאו עלינו לטובה בחודשיים האחרונים באמת שעדיף להשאר בבית.