"וילך": לא חג של נימולים

עברו ימים, עברו שנים. האם צדק משה באכזבות פרידתו? בתיאורו את העם שלנו, הוא היה מדויק עד כאב, ולא הרבה השתנה מאז; עם של מרי, קשה עורף ועקשן, נושא ומתפאר בשם אלוהים - אבל מתנהג אחרת ממידותיו ומצוותיו. ועוד ועוד בלי די. מאידך טעה משה בכך שלא ראה שום פתח של זכות, דרכו יכול היה ללמד סניגוריה על העם ועל קורותיו. הרי לא תיתכן קבוצת אנשים כה גדולה, החיה יחדיו כל-כך הרבה שנים, שאין בה מעט מן המעט של טוּב וזכויות. הרי על סדום ועמורה אברהם אבינו חיפש וחיפש ולא התייאש, אז על העם הזה עצמו - על אחת כמה וכמה.

מהו אם כן הבדל היסודי בין אברהם אבינו למשה? שניהם הרי דיברו עם אלוהים, שניהם קיבלו הבטחות, שניהם שינו והשפיעו על החלטות בית-הדין העליון של בורא העולם. האחד ייסד את האמונה והשני את האומה. אז למה יצא אברהם אבינו מהעולם "בשיבה טובה זקן ושבע" ומשה לעומתו נפטר מאיתנו כעוס ומתלונן?

מקריאה פשוטה של הטקסט המקראי נראה כי ההבדל העיקרי בין שני גדולי האומה המיתולוגיים האלה, יסודו בהבנתם השונה את האירועים הדרמטיים, החריגים בהם חזו. אברהם היה איש ההיסטוריה. האירועים החריגים כמו חזיונות הלילה, השיחות עם אלהים, הבריתות וההבטחות, היו ממש כשמם: חריגים. כל השאר התנהל כדרך ההתנהלות התקנית והנורמאלית. לאט לאט מיום ליום. לא הייתה לו ציפיה שכל האנשים יחיו ויחוו כל הזמן את גודל השעה, האירועים, הריגושים וההתרגשויות שעברו עליו. הוא יצר תהליך חינוכי, איטי, יסודי ומעמיק, וכך מעיד עליו האלוהים עצמו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט". אברהם לא ציפה כי הכל יקרה וימומש בדורו. הוא התחיל את המהלך, קיווה כי צאצאיו יעצימוהו ופירגן להם כי יזכו לפירותיו וגמוליו.

משה לעומתו הוא מאמין גדול בחד-פעמיותה של הדרמה. הוא מנהיג של ג'סטות גדולות, לא של תהליכים איטיים. אולי בית גידולו, בארמנות מצרים, הכשיר אותו למחשבה הגדולה, לתמונות העולם, ויצר בקרבו חוסר רגישות כמעט מוחלט לחיי היום-יום של אנשים פשוטים. אברהם בא מהפשטות אל הגדולה, ואילו משה בא מהגדולה ומעולם לא התפשר עליה למען קטנות. משה חשב כי די היה בנסים שלו כדי לשכנע אותם להשתנות. הוא לא היה מוכן להבין, בעומקו, כי צריבת תודעה של ארבע מאות שנות עבדות חזקה יותר מכל אירוע אלוהי חד-פעמי, אפילו כמו התגלות סיני. משה היה מנהיגו של העם מטעם האלוהים, אברהם היה שליחם של בני-האדם אל האלוהים. משה לעולם לא התחבר למטה ואברהם מעולם לא התנתק משם. לכן, אברהם עוזב את העולם בתחושה גדולה של סיפוק, הישגים ושובע, ומשה - ההיפך הגמור ממנו. משה היה מנהיג לדור ואברהם מייסד אומה לדורות.

אולי משום כך נקראות פרשות פרידתו של משה מן העולם בסמוך לראש השנה, ואילו בחג עצמו, יום הולדתו של העולם, מוקדשות שתי קריאות התורה לפרקי השיא באמונת אברהם: בשורת הריונה של שרה וסיפור כמעט-עקידתו של יצחק.

אגב כך, כדאי לשים לב לתוכן התפילות. ראש השנה איננו החג בו שוב העם היהודי רק מסתגר בתוך עצמו ומתפעל ומתפאר ב"אתה בחרתנו". זהו החג בוא אנחנו חוגגים את הסולידריות הבינלאומית, האוניברסלית, יום הריונו והיווצרו של העולם - "היום יעמיד למשפט כל יצורי עולמים", וגם "זכר כל היצור בא לפניך". לא רק היצור הנימול ומניח התפילין, אלא כולם. כל הבאים אל בית תפילה הנקרא לכל העמים. זהו חגו של אברהם המאמין בכלל האדם, ולא חגו של משה, שבקושי האמין אפילו בעמו שלו.