"נח": המבול והשואה

הסיפור פשוט. בשבוע שעבר סיפרה התורה על בריאת האדם, על חטאו וחטאי זוגתו ונחשו, על הגירוש מגן העדן ומחיי הנצח ועל לידתו של המוות כחלק מחיי האדם. לכאורה זהו סיפור חולשתו של אדם וסקרנותה של חווה, שהביאונו עד הלום. בדיעבד זוהי ביקורת על "ילדותיותו" של אלוהים. הוא ברא אדם, תיכנת אותו וציפה שיתנהג כרובוט ממושמע ומפוחד. אך מרגע שהאדם חרג מהמסלול שנקבע לו, מאבד אלוהים את עשתונותיו, מתרגז ומגרש. "שוברים את הכלים ולא משחקים". השבוע התהליך חוזר על עצמו בעוצמה גדולה הרבה יותר. הבורא מקונן לעצמו, ניחם על הבריאה, מתעצב אל ליבו ומסיק בקטלנות: "אמחה את האדם אשר בראתי". רק הרבה יותר מאוחר במקרא אלוהים מתבגר, משתנה, נרגע והופך להיות "אלוהים הסובל" עם עולמו ומאמיניו. אבל בשלב הזה, כל פתרון העולה לפניו הוא אלים, קטלני ונקמני: גן עדן, מבול, סדום ועמורה, מכת בכורות ועוד ועוד.

לא מעט עסקו לכן בדורות האחרונים באנלוגיה של המבול כתיאור לשואת אירופה של המאה שעברה. טעו כל המשווים; במבול לא היה לאדם מה להגיד, כי אלוהים לא הקשיב. ולעומת זאת, השואה לא הייתה מטעם אלוהים אלא שמד מעשה ידי אדם שלא האזין כלל. מה השתנה בו באלוהים ששטף אז את העולם בהשמדה טוטאלית לבין אלוהים שלא מתערב כלל במבול של היטלר? אז אלוהים ניהל את העולם עד לאחרון פרטי פרטיו, והיום נראה שלא. אז אלוהים לא איפשר שום בחירה חופשית לברואיו וציפה מהם למשמעת רובוטית וצייתנית ללא פשרות. ובמאה הקודמת אלוהים פשוט לא היה כאן בכלל. זאת ועוד, השואה הייתה חסרה כמעט כל מימד אמוני, ולו בשל העובדה שלקרבנות לא הייתה שום בחירה. כאשר יהודים עלו על מוקדי האש של האינקוויזיציה הם עשו זאת - על פי רוב - מתוך בחירה. הלא יכולים היו להמיר את דתם ולחיות, או להישרף כשתפילת "שמע ישראל" על שפתותיהם. כך לאורך מרבית צרות העבר של העם היהודי, מנסיונות אברהם ואיוב ואילך. תמיד יכול היה המתנסה לבחור באופציה האחרת. היטלר לא איפשר את הבחירה. כולם - מאמינים וכופרים, דתיים ומומרים, שומרי אמונים ובני ריבעים לנוצרים חדשים - הושלכו למקלחות הגז ולבורות המוות. וממילא מקום שאין בו בחירה לא שייך בו מושג של ניסיון, של החלטה אמונית מול אלטרנטיבה של המרה, אינוס או כפירה. ובמקום שאין בחירה אמונית, אולי גם לא היה שם האלוהים.

כשם שהמבול היה זעמו האינסופי של אלוהים, שלא הותיר כל מקום לבחירתו של האדם, כך הייתה השואה צמצומו המוחלט של אלוהים נוכח רישעו האינסופי של האדם. דומה שאפילו המספר המקראי לא מרגיש בנוח עם "דרכו החינוכית" של האל; על פי הסיפור המקראי, נח לא מודה לאלוהים על הצלתו האמפיבית, אלא מקים מזבח, נוטע כרם, משתכר וממשיך להתחפר בשתיקתו הקדמונית. רק אלוהים מרסן את עצמו מעט ונשבע "לא יהיה עוד...מבול". זאת מסקנתו של אלוהים בדבר אחריותו שלו למעשים הנובעים מאופיו הקשה. כפרדוקס קיומי לנוכח ההרס הנורא שזרע, הוא מחייב את נבראיו בני האדם לא לשפוך דמים, לא להרוג נפש. להיות יותר טובים ממנו.

והאדם בן דורנו? קשה לדעת אם השתפרנו אם לאו. השואה קרובה עדיין מדי, שאלותיה עוד לא נשאלו ותשובותיה עוד לא יכולות להינתן. ובכל זאת הכיוון ברור: הדתות הישנות צריכות תיאולוגיות חדשות. לא תיאולוגיה של נקם תמיד. לא אמונה של העולם תמיד היה, הוֹוֶה ויהיה נגדנו. לא "יהודיות שואה" המצדיקה את כל העוולות שלנו, כי הן מחווירות לאורה של עוולת העוולות שנעשתה לנו. היחיד והיחד חייבים תיאולוגיה חדשה הנוטשת את מחשבת ההשגחה הפרטית, אלוהים כבייביסיטר. כי אלוהים המנהל את הפרטים משמעו: אלוהים שאינו משאיר מרחב מחיה לאנושות כדי ליצור, לברוא, לתקן ולהיות שותפה בבריאה וביצירה. זה היה אלוהי רובוטים, אלוהי המבול שהשתנה. הוא היה במשמעו: אלוהים המשחרר מאחריות הן את מאמיניו והן את הכופרים בו. אלוהים של יראַה, איסורים, מגבלות וסייגים. זהו אלוהים שלא רלוונטי כלל לדורות שלנו, הזקוקים נואשות לאלוהי האהבה, כח ההיתר, היזמות והסקרנות.

התורות החדשות הנובעות מהשואה צריכות לכוון את ליבן לעיצובם של אנוש ואנושיות טובים יותר. כאלה שלא יצמיחו מתוכם עוד לעולם מקריבים כמו הנאצים ולא יתנו לקרבנות להיות מושמדים, כמונו וכמו הצוענים וההומוסקסואלים שהיו איתנו שם, כמו הארמנים לפנינו ורצוחי העם ברואנדה ובקמבודיה אחרינו. התיאולוגיה החדשה, בייחוד זו היהודית, צריכה לפרוץ את גבולות האמונה הישנה, ולהפוך את האמונה באדם כברוא של אלוהים כיסוד למסורתה ומנהגיה, כבסיס מחייב להידברות בין מאמיני כל הדתות המוכנים לפרוץ את גבולם שלהם ולהגן עלינו ועל העולם מפני שפיכות דמים ונפש בשם דת אטומה או אנושיות יהירה.