טלנובלה בע"מ
הדמויות ב"רחמים", הרומן החדש של מיכל שלו, הן לא יותר מבובות שמדקלמות סיפור עמוס בהתרחשויות. אריאנה מלמד קראה, ולא נהנתה
לכאורה, צריך לברך אצלנו על כל רומן היסטורי מקורי שמגיע אל המדפים. בתרבות המלים שהצלחנו לייצר לעצמנו, הכחשת ההיסטוריה והחיים בתוך הווה מתמשך חלחלו לתוך העשייה הספרותית, ורבים וטובים מבין היוצרים כאן פשוט נרתעים מן העבר: אין להם מושג מה לעשות בלשון הדוברים, כי שלנו השתנתה כל כך במהלך העשורים האחרונים, אין להם כוח וחשק לתחקר ולהטמיע את מה שלמדו, ולמען האמת, שלגי אשתקד פשוט לא מעניינים אותם. יש יוצאים מן הכלל, מדי פעם בפעם: במה שנהוג לקרוא לו "סיפורת קאנונית", רובם לא מגיעים לקרסוליו של "מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע.
ובאותו ז'אנר שעצם הגדרתו מלווה באי נוחות מסויימת – רומן רומנטי? ספרים-של-בנות? – העבר, בדרך כלל, נתחם בילדותה ונעוריה של גיבורה, ויאללה, להפי-אנד. תת-ז'אנר של סיפורת רומנטית היסטורית הוא דווקא סוגה פורחת בתרבות הפופולארית האנגלו-אמריקנית, אבל לא אצלנו – כך שאפשר להתחיל בברכה למיכל שלו על עצם נכונותה לטפל בזמנים ובמקומות שהסיפורת הפופולארית לא נוגעת בהם.
"רחמים" (הוצאת זמורה-ביתן) מתרחש באי זקינתוס וביוון, בקהיר ובחצי האי ערב, בירושלים ובוורשה ובפריז. עלילותיו – אין כאן עלילה אחת כי אם לפחות ארבע מרכזיות – חובקות היסטוריה ארוכה, מראשית האיסלאם ועד אחרי הופעת האקסטזי.
יאללה, ממשיכים בסיפור
הדמויות שבספר מגיחות אל הדפים משכבות חברתיות שונות, מזמנים ומקומות שונים, והן מדברות יוונית, צרפתית, ערבית, עברית, גרמנית, אנגלית. מה עושות הדמויות הללו, לא נגלה כאן – כי אם נגלה, בזה יסתכם כל מה שאפשר לומר על הספר: יש בו עלילות. ובעלילות תמצאו אהבות אסורות ורגשי אשם, תהפוכות פוליטיות, מלחמות ושואה, פגישות מקריות וגורליות, החלטות שגויות וגורליות לא פחות, ותחושה כללית של עודף צבע במריחות מכחול עזות. עד כאן הכל בסדר גמור, כי ממילא הדרישות מתת הז'אנר הזה נמוכות עד כדי ציפייה סבירה שדמויותיו יובחנו זו מזו באמצעות לשון הדיבור שלהן, ושלא יפיקו אפוריזמים עממיים כשלא ממש צריך.
אבל מה לעשות שב"רחמים" נשים וגברים מכל הזמנים ומכל הלאומים הם בסך הכל בובות קרטון שמדקלמות סיפור מתקבל על הדעת מבחינת ההתרחשויות, ועדיף היה להן להיוולד היישר אל תוך טלנובלה מושקעת, עם צילומי חוץ שמחייבים דילוג מקהיר לירושלים דרך יוון, והמון אביזרים תקופתיים, מגלימות בישופים וגלביות ורעלות ועד למדי אס.אס. מה לעשות שכולם עד אחד בספר הזה עסוקים בקידום העלילה באמצעות מונולוגים שנשמעים בדיוק כמו המונולוגים הקודמים, בלי הבדלי לאום, תרבות, זמן, חוכמה עממית ומקום?
באחד מפרקיו אומרת סטלה לאחיה ויקטור שבא לביקור חולים: "לפעמים צריך להאמין במה שיש, לא לחפש את מה שאין". רציתי מאוד להאמין. גם לקוראים למרחקים ארוכים מגיע לפעמים לנוח בחברת ספר שאינו מתיימר לעשות דבר חוץ מאשר לספר סיפור קצת גדול מן החיים, צבעוני מן החיים, כזה שמגיע לידי קוראים עם הההמלצה "אויש, נורא מרגש". אבל מה שיש הוא כל כך שטוח ואפרורי, שפשוט אי אפשר להתמסר לסיפור. כמעט כל אחת מן הדמויות בו משמשת שופר לתמצות התחקיר של המחברת, כמעט כל אחת משמשת לא יותר מכלי בסיסי להרצת העלילה ולגילוי של שלושה-ארבעה רגשות אנושיים בסיסיים: להט אמוני עז, תשוקה עזה וייסורים עזים. כשהכל עז, הכל גם מאבד מעוזו במהירות שבה הופכים דפים.
ובמקום שבו הדמויות שותקות, מתגלה קולה של המספרת והוא חדגוני ושטוח בדיוק כמו הנפשות הפועלות: בקיבוץ כמו בקהיר, בקטעי-אווירה טריוויאליים כמו בבלוק במחנה-מוות, ובעיקר בכל מקום לאורך העלילה בו נדרשת איזו אתנחתא מן הפרטים בדמותו של מבט-על: אין מבט כזה. רק עוד קצת צבע לוקאלי ויאללה, אל המשכו של הסיפור, שמתישהו (בעמוד 60 בערך) מתברר שהוא אכן עתיר התרחשויות, אבל לאיש לא ברור מה תכליתן, חוץ מאשר עצם היותן. ואיך בכל זאת אפשר להתרגש? רק אם משעים לחלוטין את הצורך באמינות של דיאלוג או במספר שיודע גם לעניין את קוראיו מעבר לפירוט העובדתי. מי שיכול, שיהנה.
קול חדגוני
עטיפת הספר
מומלצים
