והאלבום החסר הוא: "מציאות נפרדת"

תם ונשלם. נפל דבר בישראל. בראש השנה פירסמנו כאן את רשימת 99 האלבומים הישראליים הגדולים של כל הזמנים. ביקשנו מכם לשכנע אותנו מהו האלבום ה-100. אלפי המכתבים שהציפו את המערכת לא הותירו לנו ברירה אלא להכריז: "מציאות נפרדת" של "היהודים" מ-1995 הוא הזוכה הבלתי מעורער.

מהמצעד הגדול והחגיגי של 100 האלבומים הישראליים שהתפרסם פה בראש השנה נפקד מקומם של אמנים רבים וטובים, וביניהם גם "היהודים". משבצת אחת ברשימה הושארה ריקה, וזכות הבחירה ניתנה לקהל הקוראים. אלפי מכתבים ואימיילים, חלקם מנומקים וחלקם פחות ("איך שכחתם את הראל מויאל השולתתתתת?!?!! יא זונות!!!!!!!) הגיעו למערכת העיתון.

אורית: "אנחנו המומים. תודה לכל הקהל המדהים ששלח את כל המכתבים האלה".

תום: "זה באמת לא ייאמן. אנחנו אסירי תודה. יש לאהוב מישהו, ויש לעשות משהו למען מישהו שאתה אוהב. אלה שני דברים שונים לחלוטין. כל פעם מחדש זה מדהים אותי שיש כל כך הרבה אנשים שרוצים לשמוע אותנו. עשר שנים אנחנו כבר מנגנים ביחד, וכל יום אני שואל את עצמי מה לעזאזל קורה פה. איך זה שאנחנו עדיין פה. איך עוד יש לנו קהל. זה לא מובן מאליו. לפני כל הופעה אנחנו מתרגשים מחדש, מקווים שהכל יהיה בסדר ושיבואו אנשים ושננגן כמו שצריך, בלי טעויות. מבחינתי, כל בנאדם שבא לראות אותנו על הבמה זה נס".

• הראיון המלא עם "היהודים" מתפרסם במוסף "7 לילות".

המכתב הזוכה:

הקור היה כל כך חודר, שאי אפשר לתאר. אחרי לילה של קיפאון אני מתעוררת לאט. מנסה לגנוב עוד כמה רגעים אחרונים של חום בשק שינה. הוא ישן לידי באוהל, לא יודע מה אני מרגישה, ואני, שלא יכולה להכיל את הרגשות, יוצאת החוצה ומחפשת אבן לשבת עליה. באמצע הטרק הכי יפה בפרו, כל כך רחוק מהבית ומהחום המשפחתי, לוחצת על פליי. מסתכלת על ההר, המפל שקפא, הירוק-ירוק הזה שצורב בעיניים. עוד מעט, ביד רועדת, אצטרך להעיר אותו ולהמשיך במסלול. נושמת לריאות את הקור הזה, וצלילים של גיטרה מחממים את הבטן. הקול הלא ייאמן שלה והקול המשלים, הגברי, שלו כובשים אותי, ואני עוצמת עיניים ומקשיבה, במשך דקות ארוכות, איך הם יוצרים את המוזיקה הכי מדהימה שיש. יד חמה מונחת לי על הצוואר וקוטעת את 'אם אתה הולך אז קח אותי, אתה שומע זאת אני, שרה אליך'. הוא לוחש לי באוזן בוקר טוב ונותן לי נשיקה על הלחי. רק על הלחי. כמה שנים אחרי, בישראל, העיניים מחפשות בין 99 האלבומים, והזיכרון משתלט. 'מציאות נפרדת' של היהודים חייב להיות ברשימה. חייב. (חלי קמחי, הוד השרון).

היהודים לא לבד. רציתם להכניס לרשימה גם את 'זמן סוכר' (איפה הילד), 'רדיו בלה בלה' (החברים של נטאשה), 'עד העונג הבא' (המכשפות) ועוד הרבה אחרים. הנה עוד כמה מכתבים נבחרים שעשו לנו נעים בגב. כולל טנגו מרגש עם יפה ירקוני ושיר אהבה למאיה בוסקילה

הכי פינק פלויד: החברים של נטאשה, 'רדיו בלה בלה', 1994

לפני שש שנים, בשלהי האלף הקודם, כשרשימות סיכום היו אופנתיות כמו קאוורים לשלמה ארצי, ערך "7 לילות' רשימה לסיכום 99 האלבומים הלועזיים של כל הזמנים. גם אז התבקשו הקוראים הנאמנים לבחור את האלבום החסר, וגם אז הקורא המאושר שבחר נכונה - 'החומה' של פינק פלויד - קיבל את כל הרשימה כמתנה למילניום החדש. היום, בעידן האימיול, רשימות כאלה מהוות בעיקר רעיונות טובים להורדות פיראטיות ברשת, אבל באופן מפתיע הבחירה שלי היום לא שונה בהרבה מזו שזכתה אז.

'רדיו בלה בלה', אולי דיסק הקונספט הישראלי הבולט בכל הזמנים, מזכיר לי במובנים רבים את

 'החומה'. מלבד העובדה ששניהם כפולים, לבנים ומלנכוליים, ברובד העמוק הם מציגים את הנפש המיוסרת והשסועה של האמן, שגם ביום טוב אסי דיין לא יכול היה להציל.

באלבום הזה נכפתה חלוקת עבודה דיכוטומית - שטרית ככותב ודוכין כמלחין, עקב יחסים מעורערים שהובילו לבסוף לפירוק הלהקה. אך שירת הברבור הזו היתה מרהיבה, מרגשת וגם סיפקה להיטים אלמותיים ככו 'עכשיו אני', 'קוק בצהריים' ו'אני לא רוקד כשעצוב'.

האלבום, הבנוי מאדם שמפוצל לארבע דמויות המשדרות בתחנת רדיו דמיונית, היה שאפתני ביותר לתקופתו, כלל השתתפות של כל כוכבי הרדיו דאז, ובעיקר התיימר להציג פאזל נפשי פוסט-מודרני. הוא הוכיח שמוזיקה עברית יכולה להיות מורכבת ואינטליגנטית, מקורית ומרוממת, מוזיקה שנעה כמטוטלת בין איגרא רמא לבירא עמיקתא. (יפתח שגיא, מזכרת בתיה).

הכי ניינטיז: איפה הילד, 'זמן סוכר', 1993

ב-1993 הייתי חיילת צעירה, אומללה ומדוכאת כמו שיכולים להיות רק אנשים בני 18 שהלבישו אותם בירוק דקרון, שמו אותם בבסיס הדרכה במרכז הארץ ואמרו להם להצדיע לכל מי שיש לו משהו על הכתף. הדיכאון היה עמוק, האומללות גדולה, והרע היה רע לתפארת. שבוע אחרי שהגעתי אמר לי אחד המדריכים בביטחון של מי שמשתחרר בעוד חודשיים: "'זמן סוכר' - האלבום הכי טוב בעולם". ואיך אפשר שהדיסק הזה לא ידבר אלי עם שירים כמו 'מה שעובר עלי', 'העצב שלה', 'נפלת חזק', 'השמיים הגבול' ו'אחד אלוהים'.

חמי רודנר ואסף שריג פשוט ידעו מה שעובר עלי. והם נתנו לי צינור חמצן, ואפשרות לנשום מחוץ

 למערכת. לא רק לי - לכל מי שהתבגר בשנות ה-90. עד היום, כשאני רוצה להיזכר בתהומות ובהרי הרגש וההורמונים של גיל 20, אני שמה את הדיסקים שלהם, ויודעת שעם שירים כמו 'מישהו שומע אותי', 'לבן בחלום שחור', 'רק בשביל לקבל חיבוק' ו'עכשיו אני לא מוותר', יש לנו עוד תקווה. (סיון ויס).

הכי סלוני: 'נרקודה עם יפה ירקוני', 1955

הייתי עולה חדשה בסוף שנות ה-50, נערה בגיל הטיפש עשרה. זה לא היה קל. באתי מעיר גדולה בפולין לצריף בעכו. שפה זרה, מנטליות זרה, לא היה לנו רדיו, לא הרשו לנו להביא ספרים. ואז, יום אחד, קורה נס. אני מוזמנת על ידי קבוצה של תלמידי תיכון למסיבה. מסיבה קטנה, של פעם. פתאום אני שומעת קול שקט מלחש הבוקע מגרמופון ישן. קול ששר בקצב הטנגו המוכר. המילים נשמעות כמו 'שחרחורת קקרו לה בפלוגה'. עכשיו אני יודעת את המילים הנכונות, אבל השיר הזה, ועוד שירים שקטים ומרגשים של יפה ירקוני, ליוו אותי ואת הנוער מאז ועד היום. טנגו של יפה ירקוני היה אצלנו מין 'משחק מקדים' (מקדים הרבה, הרבה זמן) - נגיעת יד האוחזת את ידך, לפעמים מזיעה או רועדת מהתרגשות (לא מטראנס), ידו השנייה האוחזת את מותנייך (לא נמוך יותר), וידך על הכתף שלו, קרובה לצווארו אך לא נוגעת. והלחי שלו נוגעת לא נוגעת בשיערך... תאמינו לי, הלחישה של יפה היתה הרבה יותר מרגשת מה'קוויקי' שעושים היום הצעירים בבתי שימוש בפאבים בלי לדעת אפילו את שם הפרטנר לסקס. לפני שהיתה זמרת המלחמות, יפה ירקוני היתה בשבילנו זמרת האהבות. עד היום, כשאני שומעת שיר של יפה בקצב הטנגו המשגע, אני קמה ורוקדת לבד. היו זמנים, אני אותם זוכרת. (שרה שגיב, חיפה).

הכי על הקצה: המכשפות, 'עד העונג הבא', 1994

את המכות הכי חזקות זוכרים גם כשהסימנים הכי כחולים דוהים. יש בדיחת קרש כזאת: מה משותף לענבל פרלמוטר ולפינק פלויד? THEIR LAST HIT WAS THE WALL. ואיזה מכה זו היתה. 

הראשון של המכשפות הוא סימן כחול נפלא כזה. חלקנו זוכרים במעורפל איך כתבו על התאונה בעיתון, בפינה השמאלית של הדף הראשי. אולי היתה תמונה של המכונית המרוסקת שלה. ענבל עזבה אותנו לבד, להתמודד עם החלומות, היקיצה, הבדידות. היו גם יפעת נץ על הגיטרות ויעל כהן על התופים, אבל יותר מכל חסרה ענבל. לסבית? סמים? אלכוהול? במקום תשובות, השאירה אחריה אלבום שמשחק על הגבול הדק שבין ייסורים לעונג. אלבום שמזכיר לי למה אנחנו אוהבים להעריץ רוקרים מתים. (אדר שלו, תל אביב).

הכי משפחתי: אחינועם ניני, 'רחל ולאה', 1994

ראשית, גילוי נאות: אחינועם היא בתי. למעשה היססתי אם לכתוב, שכן אין הנחתום מעיד על עיסתו. אך באמת אני מאמין שהיא ראויה, שעבודתה נפלאה, ששיריה יפים ומבטאים אהבה ורעות ותקווה. אני מאמין שתרומתה לאהבת הזולת, לשלום בין עמים, למען ילדים ונזקקים ומופלים לרעה, היא רבה ומרשימה. בנוסף, התרומה הרבה להסתכלות חיובית יותר על ישראל באמצעות ראיונות רבים מספור מחוץ לארץ ראויה לציון. בקיצור, הרבה זכויות לה לילדה המקנות לה מקום ברשימת ה-100. 

אחינועם ניני קונצרט הלייב 8 (צילום: רויטרס)

בכלל, לאחרונה דשו בנושא אחינועם ניני כתבים וכתבות, וגם זה המריץ אותי להעיז ולכתוב אליכם. האמת שאחינועם לא צריכה את המלצתי, שיריה מדברים בעד עצמם. 'בואי כלה', 'אורי', 'החיים היפים' ועוד שירים רבים המבטאים את רגשותיה, וצלילים הבאים מן הלב ויוצאים אל ליבו של השומע. מפליא שאיש מבין הרבים שנבחרו כשופטים לא חשב שהיא ראויה, למרות ההישגים, למרות שיותר מ-300 אלף הצביעו בכיסם והאמינו לה ולשירתה, ולאהבת האדם והסביבה הניכרת במילות השירים שכתבה או בחרה להלחין, ולמרות שעוד עשרות רבות של אלפים בעולם 'מאמינים' ביכולתה כאמנית ולמרות כל הכבוד המקצועי שרכשה לה וההערכה בעולם. כאן בבית היא עדיין מתחת ל-100. חלילה אין אני חושד בכשרים ומאמין שהשופטים עשו מלאכתם נאמנה. ובכל אופן, הדבר נראה מוזר ואינו מוסבר. אך מי אני כי אלין, שהרי תורה מציון יצאה וביקורת מוזיקלית עד כמה וכמה. (דוד ניני).

הכי קיבוצניקי: שלישיית המעפיל, 'אהבת ערב', 1957

מוריסי היה לצידי בלילה כשחלמתי שמישהו אוהב אותי. כמו בלילה שלפני כן, ובלילה שאחריו, שנינו  ידענו שזאת אזעקת שווא. שנות ה-80, קיבוץ קטן בעמק חפר, חיים עטופי צמר גפן. אין לאן לברוח.

הייתי שדוף ונמוך, וכמו רבים אחרים בעולם חיפשתי קול שיראה לי את הדרך החוצה, הכי רחוק שאפשר.  קראתי את יונה וולך והקשבתי לקיור, ללו ריד ולכל מי שלבש שחור. כמה מוחצן הוא מרד הנעורים.

נער מופנם, פגיע, פוחד להתגייס לצבא, חושב שהוא יודע הכל אבל בעצם לא יודע כלום, מצהיר השכם והערב שהוא יעזוב את הארץ ברגע שרק יוכל. כי הוא לא מסוגל לנשום כאן. כי שירים של ארץ ישראל הישנה והטובה נשמעו לו דביקים ומדכאים. ולמי יש כוח להיות כמו כולם. מי בכלל רוצה לנסוע למחנה של השומר הצעיר או לעשות רשיון נהיגה. וממילא תמיד יבחרו בו אחרון בשיעורי הספורט. והוא אפילו לא יודע לשחק כדורעף.

עברו שנים, נגמר המילניום, התחילו חיים אחרים. נשארה המוזיקה, ורק התקליט התחלף. הברושים, הם הולכים אחרי לכל מקום, לא מרפים, כבר לא מעיקים. לפנות ערב, כשהשמש עומדת לשקוע, והעגורים עפים גבוה, השמיים צלולים מאי פעם וכך גם המנגינה ישראלית, כמו פעם, עם כל היופי והתמימות. 

שלישיית המעפיל היא הגאווה הגדולה של הקיבוץ שלי. רבים עזבו, אבל הברושים, זקופים וירוקים, עדיין שם, מתנודדים ברוח. והשירים מרגשים מאי פעם, מזכירים שהטבע היה ונשאר הגדול מכולם. (איתמר זהר, תל אביב).

הכי בוסקילה: מאיה בוסקילה, 'סיפור מכור', 2004

למאיה קול זמיר

אוהבת היא לשיר

לעלות על הבמה

ולשבור את הדממה

צעקה פה, צעקה שם

אף איש אינו נרדם

מחיאות כפיים וזיקוקי דינור

הם ההוכחה שיש בליבה כינור (דבורה אלישר).