Burnout Revenge - החלום הרטוב של הנהג הישראלי
סדרת המירוצים המהירה והאינטסיבית ביותר זוכה לבן חדש ומוצלח, הכולל שיפורים קטנים וגדולים ועשרות שעות משחק. עם Burnout Revenge ביד לא תמצאו שום סיבה לחזור ל-Burnout 3. אפשר להתנגש, להתרסק ולנקום על הכביש
בעבר הכתרנו את
סדרת Burnout כטובה ביותר בכל הזמנים בקטגוריית המירוצים, אך האם מדובר בכלל במשחקי מירוץ או בכותרי "אקסטרים", שמאפשרים לנו לנהוג בפראות, בנתיב הלא נכון, להיצמד לכלי רכב אחרים, לפנות בחדות, וגם לנסות ולהעיף את כל יריבינו מהכביש על ידי ריסוקם לתוך מכוניות או קירות, או סתם לשגר אותם לתהום הקרובה.
כל המהלכים המשוגעים הללו נועדו על מנת למלא את מד ה-Boost, אותו אפשר לנצל בלחיצת כפתור כדי להזניק את הרכב למהירות מטורפת – ואז לבצע פעלולים מסוכנים אף יותר.
מה במשחק החדש?
בעוד שבמשחקים הקודמים בסדרה היינו מתרסקים אם היינו מתנגשים ברכב זר (שאינו מתחרה בנו), ב-Burnout: Revenge אפשר להיכנס במהירות שיא ברכב שלפנינו וכך להעיף אותו אל-על, אולי לתוך רכב של אחד המתחרים. חבל להכביר מילים: זה פשוט מגניב, ונותן לנו תחושת חופש מפתיעה בכביש, שפתאום מרגיש הרבה יותר גמיש.
מצב משחק חדש, Traffic Attack, עושה שימוש באפשרות ההתנגשות בכלי רכב ודורש מאיתנו להיכנס בכמה שיותר מכוניות אומללות במסגרת הזמן המוקצב, במטרה להגיע לשיאים חדשים של נזק כספי שערורייתי.
חיסלת כלי רכב בשווי 400,000 דולר? זכית במדליית זהב! ההתנגשות עצמה אומנם מאטה אותנו מעט, אך היא גם מספקת boost, כך שרצף מספק של מכוניות – נגיד, באוטוסטרדה עמוסה – מאפשר להתנגש במהירות מסחררת וללא מעצורים.
אל תחשבו שמדובר באתגר קל: ברמות הקושי הגבוהות, המכוניות מפוזרות במקומות שקשה יותר להגיע אליהם בגלל צורת המסלול, וישנם יותר רכבים המגיעים מהכיוון הנגדי שההתנגשות בהם אינה כה נעימה ומספקת, ולמעשה גורמת לנו להתרסק.
סיפוק עצום
אגב התרסקויות, במסגרת "למה בעצם לא הכנסנו את זה כבר במשחק הקודם", אפשרות ה-Crashbreaker התווספה גם למסלולים הרגילים. עכשיו אנחנו יכולים, אחרי שכבר התרסקנו במהלך המירוץ, להשפיע מעט על תנועתו של שלד מתכת ההרוס, ובלחיצה על R2 לצפות ברכב מתפוצץ לכל עבר, תוך שהוא לוקח איתו כל אויב שהעז לעבור בסביבה באותו רגע. הסיפוק עצום, בזכות אפקט גרפי מגניב שלא נמאס, וכמובן שאין קץ לשמחה אם באמת הצלחנו לרסק את אחד מיריבינו בדרך.
גולת הכותרת: הנקמה
גולת הכותרת של המשחק, כביכול, היא ה-Revenge, הנקמה עצמה. כאשר רכב מתחרה מעיף אותנו מהכביש הוא הופך למטרת הנקמה שלנו, וזוכה לסימון אדום מיוחד המצביע עליו כאשר הוא נכנס לטווח ראיה. אם נוריד את המנייאק מהכביש ונצליח לנקום בו, נזכה לא רק ב-boost אלא גם בהקפצה עצבנית של כוכבי הביצוע שלנו באותו מירוץ. אלא מה, לא מספיק שהבחור הזה הוריד אותנו, הוא גם ממשיך להיות נבזי אלינו וישתדל לרסק אותנו שוב כמה שיותר.
כך בתיאוריה, כי למעשה בסך הכל לא מדובר בשינוי מאוד גדול מהמשחקיות של המשחק הקודם, וכל עניין הנקמה כמעט שלא מורגש. בכל מקרה אני מנסה להוריד את כל מי שלצידי, והם תמיד מנסים להוריד אותי. זה אמנם יותר כיף לדעת שאתה מוריד את הבחור חסר המצפון שהעז להוריד אותך לפני כן, אבל לא במידה יוצאת דופן, ולא באופן שבאמת משפיע על המשחק.
מואשם בנהיגה בפראות
Burnout 4 מציג לראשונה בסדרה מטרה ברורה יותר מאשר "השג את כל גביעי הזהב וכך תהיה מאושר". הכירו את `מדד הנקמה`, שהוא פשוט מד קושי שזכה לשם עצבני משהו.
כל אחת מעשר הדרגות ב`מדד הנקמה` מציעה מסלולים ואירועים משלה, כאשר המטרה בכל אחד מהם היא לעבור אותו בביצועים מרשימים מספיק על מנת לזכות במספר כלשהו של כוכבי ביצוע. ועם מספיק כוכבי ביצוע נוכל לעלות לדרגה הבאה במדד, אל מסלולים חדשים ומאתגרים יותר, לנהוג במכוניות חדשות ומהירות יותר, ולהתנגש אל תוך צמתים שעוד לא יודעים מה מחכה להם.
רמות הקושי הגבוהות גם פותחות בפנינו סוגי מסלולים חדשים. אל תצפו להתחיל את המשחק כבר עם מירוצים בהם אפשר להשתמש ב-Crashbreaker, הפרס הזה מגיע רק למי שעבר את דרגת הקושי הרביעית לפחות.
איך עושים את זה? משתדלים למצוא את דרכי הקיצור, עושים פניות חדות כמו שצריך, דואגים לרחף באוויר כמה שרק אפשר, וכמובן, מחסלים את כל היריבים בדרכים המקוריות ביותר שברשותנו.
השיטה הזו עובדת היטב, ומאפשרת לשחקן להתקדם במעלה סולם הדרגות גם אם הוא אינו מנוסה – הוא פשוט יזכה בפחות כוכבים בכל מסלול ולכן יעלה יותר לאט. בכל דרגה יש אפשרות לזכות ביותר כוכבים מכפי שצריך כדי לעלות לדרגה הבאה, וניתן גם לשוב ולנסות להשיג כוכבים רבים יותר בדרגות הקודמות - כך שיש מספיק לכולם.
צורות משחק מגוונות
שיטת הדרגות פשוטה למדי, אך המשחק שומר עדיין גם על החלוקה לאיזורים שראינו בכותרים הקודמים. מלבד המסלולים הרגילים, לכל איזור יש רשימה של אתגרים מיוחדים, המנותקת מכוכבי הדירוג והמדליות, ומציעה לנו לזכות בגביעים ובמכוניות מיוחדות על הישגים יוצאי דופן. למשל, לרסק 70 כלי רכב במהלך Traffic Attack, או לבצע שני Revenge Takedowns במהלך אותו מירוץ. חלק מהאתגרים הללו קשים במיוחד, אך חלקם פשוטים למדי, ובגדול, מדובר בעוד משהו שהשחקן יכול לשאוף להגיע אליו ולהתאמץ לקראתו.
הנקודה האחרונה בה מצליח Revenge לקרוע את קודמיו היא בעיצוב המסלולים. כל המסלולים מציעים עכשיו גם דרכי קיצור, פיצולים למספר דרכים, רמפות וטריקים נוספים, שמאפשרים לנו לנצל את מלוא ה-boost שלנו. לכבוד הרמפות זכינו גם לצורת Takedown חדשה, ה-Vertical Takedown: מחיצת היריב על ידי נחיתה על הרכב שלו מלמעלה. מאתגר מאוד, אבל פשוט מעולה – כמו המסלולים עצמם.
כעת אפשר באמת להתמקצע בכל מסלול, ללמוד את הפניות והסודות שלו, ובמיוחד ללמוד איפה כדאי להיזהר, מאחר והמסלולים הפכו למסוכנים במיוחד במשחק הזה, ובחלק מהמקומות מחכים לנהג הלא-זהיר בליטות מהקיר ועמודים בזוויות נסתרות. אפילו מספרם של המסלולים עלה, והם יספיקו לכם למשך השנה הקרובה לפחות. מה עוד אפשר לבקש?
העיצוב של הצמתים זוכה כאן לשיפור של ממש, חלקם מאתגרים ומעניינים, וכוללים קפיצות הרבה יותר גבוהות ממה שהפיזיקה מאפשרת, וגם את היכולת להתפוצץ ב-Crashbraker מספר פעמים בכל התרסקות, בהתאם לכמות הרכבים שהצלחנו לפצפץ. שדרוג של ממש מאז המשחק הקודם, וכיף שעומד בפני עצמו בנפרד מהמסלולים.
נראה פיצוץ
בשנה האחרונה אנחנו קצת יורדים על ה-PS2, קוראים לה `זקנה` ואומרים שאין לה עוד עתיד מול המתחרות, אבל לאחרונה אנו עדים לכמה משחקים שמצליחים בכל זאת לשבור את גבולות החומרה של הקונסולה ולהציג איכות גרפית יוצאת מן הכלל. Burnout Revenge הוא דוגמה מוצלחת – לעומתו, Burnout 3 נראה כמו משחק מהדור הקודם. המכוניות חלקות ומבהיקות, נוסעות במהירות מטורפת ובאזורים מפורטים להפליא, וללא שום קפיצה בקצב הפריימים.
אפקט המהירות המאפיין את משחקי הסדרה לא כושל אפילו לרגע, ושוב מתקבלת התחושה שאנחנו פשוט טסים בתוך המסך, חולפים במהירות מסחררת על פני נופים וברחובות הערים. המשחק נראה מציאותי מתמיד, ואפילו שמודל הנזק יכול היה לקבל שיפוץ קל (המכוניות לעיתים לא נהרסות מספיק, לטעמנו), הוא בהחלט עושה את עבודתו. בקצרה, הכל נהרס מאוד יפה.
המחיר שצריך לשלם על הגרפיקה המרשימה הוא כנראה זמני הטעינה הארוכים-משהו שהשחקן נאלץ לסבול לפני ואחרי כל מסלול, בדיוק כמו במשחק הקודם בסדרה. לא אסון גדול, אבל לאחר מספר שעות משחק ברצף, זמני הטעינה וההמתנה בכל זאת נכנסים לקטגוריה של אסון קטן.
הנקודה בה Burnout Revenge נופל מקודמו, ובגדול, היא בפס הקול חסר הטעם שלו. אחד הגורמים החשובים שהפכו את Burnout 3 למשחק מהנה כל כך הוא הבחירה החכמה ברצועות המוזיקה, שהיו איכותיות, קצביות, מוטרפות קצת, ומגוונות.
פס הקול של Revenge הוא חד-גווני, מחזורי, לא מלהיב, ובקיצור – משעמם. במקום מוזיקה שמלווה את המירוץ ונוטעת בו כוח, אנחנו זוכים למוזיקת רקע שכלל לא איכפת לי להחליש, בגלל שהיא נשמעת בעיקר כמו רעש.
הכי טוב - נגד שחקנים אחרים
זה נראה כמעט מיותר לציין שריבוי המשתתפים של Revenge הוא מעולה, מאחר וכל כך ברור שהמשחק לא יכול להיכשל בתחום הזה. איך אפשר לטעות כאשר מחלקים את המסך לשניים ונותנים לכל שחקן את הרשות המלאה להיכנס בכל הכוח ברכב של חברו?
משחקי Road Rage בריבוי משתתפים עדיין ממכרים כפי שהיו בכותר הקודם, וכמעט שאי אפשר להימנע מלשחק עוד אחד, רק כדי לנקום בחברך שהרגע ניצח. מגוון מצבי ה-Crash מאפשרים להתנסות בצורות שונות של הרס, בין אם בשיתוף פעולה במטרה להגיע לנקודות שונות וכך לגרום לנזק רב יותר, או אחד נגד השני בשיטת הכיסא החם, בניסיון לגרום ליותר הרס מכפי שעשה חברך באותו הצומת ממש.
ממש כמו קודמיו מצליח Burnout Revenge ליצור שילוב על-ז`אנרי בין מהירות למשחקיות, ולמשוך אליו גם גיימרים שכלל לא מתלהבים ממשחקי מירוצים.
Burnout: Revenge מכניס לנוסחה מרכיבים חדשים שיגרמו לותיקי הסדרה לתמוהה: "זה כל כך מתאים למשחק הזה, איך הסתדרנו בלי זה בעבר?". אל תשאירו את המשחק על המדפים, ואת חייכם ריקים מתוכן. לכו ורכשו עותק של Burnout: Revenge, אחד המשחקים הטובים ביותר שיצאו לאחרונה ל-PS2.
הכתבה פורסמה במקור באתר Vgames.co.il
