אשה קטלנית

שוכבים על גבם, שדיה הקטנים של מאיה מתווים מעגל כדורי, שהפטמה, בצל פרבוסלבי, היא מרכזו. עמי לצידה, חזו השעיר עולה ויורד בשלווה, ידו מונחת כבדה לצד אגנה. הרגעים המעורפלים, המתוחים, שלאחר הכניסה למיטה. שגרת גוף ליד גוף בשלהי שנות השלושים שלהם, הוא יותר, היא פחות. הם כבר לא ילדים, הם מורגלים במה שיתרחש אם יחליטו לעשות אהבה, או אם יימנעו וישקעו בשינה טובה, לפעמים קלה, לפעמים כבדה. ואף-על-פי-כן, מתוחים. ציפייה קלה, עמומה, למלה שלא נאמרה והיתה צריכה להיאמר; למגע מקרי, לֶטֶף לא מכוון, שמבטיח, אני כאן, לצידך, לצדך, בכל-זאת ועל-אף; לברכת 'לילה טוב' שיוצאת בלחש מבפנים, מן המקום שבו אירועי היום וכוונותיו מתערבבים עם עייפות הגוף ותאניות הנשמה, נצבעים בחלומות, וצונחים יחד אל אי-המודעות הכמעט מוחלטת. הדקות האלה שלפני ההירדמות. מה חולף במוחו, במוחה, להיכן נוטות מאזני החשק, לשינה או לזיון?

יש לילות שעמי מתעורר בהם מסיוט, כלומר מאיה מתעוררת. נשימות חנוקות, הולכות-ומתגברות, מעירות אותה. עמי משווע לאוויר, והיא מטלטלת אותו עד שיתעורר. מרגיעה את האיש החי לצידה, שהפרה את רחמה בזרעו: עמי, תתעורר, תתעורר, מה קרה. חלמת משהו? בשנותיהם הראשונות יחד, הוא הצליח לשחזר: הולך ברחוב ללא-מוצא, מצדדיו עשרות דלתות, כולן סגורות, והוא מחפש את מעיין. היא נעלמה, והוא חייב למצוא אותה, לפני שיתפסו אותו ויהרגו אותו. גם אותה?

הוא נלחם, הוא יודע שיילחם עד הסוף (שלו? שלה?), הוא מחזיק ביד, מה? אקדח? רימון? אלה? אולי גרזן. הוא מחזיק, אבל הוא פצוע. כבר הוכה קשות. דם מכסה את חולצתו. לא, הוא לא מרגיש כאב, הוא חושש לחייה של מעיין, הוא חייב להציל אותה מהם, גם במחיר חייו. ממי? מאיה נפחדת. לא ממש, היא יודעת שזה רק חלום. ובכל-זאת. איזו בערה פנימית מוציאה ממנו אלימות כזאת? הפעם הראשונה זכורה לה היטב. מעיין בת שנה, גילה בגיל בית-ספר, אמצע הלילה, היא הדליקה את מנורת הקריאה שעל ארונית המיטה, ועמי, שחזר לשלוותו, הלך למטבח להביא לשניהם כוסות מים. לקחו את הבת שלי, אמר בשובו, עומדים להרוג אותה, אני לא יודע בדיוק, את יודעת, זה רק חלום, יותר הרגשה מאשר סיפור הגיוני.

מי? שאלה.

לא יודע, כולם, אני, הם.

ואיפה אני בסיפור?

את לא שם.

וגילה? מה עם גילה, היא בכלל בחלום שלך?

זה לא חלום, הוא לא עונה לשאלתה, זה סיוט.

אולי קשה לך להיות אבא, היא מפרשת בהקלה. זה הגיוני.

עמי שותק.

עם השנים התרגלו. עוד מצב שיש לקחת בחשבון. אחת לחודש-חודשיים, לפעמים יותר, הוא משווע לאוויר והיא מעירה אותו. לא נורא. תתעורר, זה רק חלום. עם הזמן עמי כבר אינו זוכר את הפרטים, גם התחושות קהו. לפעמים הוא נוהג

ברחובות של עיר זרה, לפעמים צועד לאט בגנים או בפארקים תעשייתיים, אבל בסוף הוא תמיד רץ. רחוב ללא-מוצא, עשרות דלתות סגורות, אוויר נשאב מריאותיו, הוא חייב לברוח, בעצם להילחם ונחנק. מאיה מתעוררת עם ההשתנקויות הראשונות, אבל כבר אינה ממהרת לטלטל אותו. אולי, אם תיתן לו להמשיך להיחנק, הוא יתעורר בעצמו ויזכור את חלומו לפרטיו? מה היה קורה אלמלא היתה שנתה קלה, או אם במקרה לא היתה לצדו? מאיה סקרנית, אבל רחמים עולים בה. גם הכרת טובה. הגבר החזק, הדובי, שנחנק לצידה בקולות נוראים, היה מעיר אותה מיד אם היה במקומה.

הפעם עודם ערניים. ספרי לי על בני, הוא מבקש.

בני?

ההוא מהתיכון.

מה לספר?

איך התחלתם, מה עשיתם.

מי זוכר.

תיזכרי.

כבר סיפרתי לך, כמו כולם.

אני רוצה לשמוע שוב.

באוטו של אבא שלו, סיפרתי לך, מתחת לבגדים, פחדתי להתפשט.

לפניו לא היה אף-אחד?

ממש-ממש?

לא.

איך זה ייתכן?

מזמוזים, ידיים, לא חדירה.

וכשהיית ילדה?

ילדה?

היית מפותחת? ראיתי באלבום של אמא שלך שתמיד היית ענקית.

קראו לי ג'ירפה, מגרשת מאיה זיכרונות לא נעימים מילדות רחוקה.

מתי התחילו לך שערות למטה?

לא זוכרת, תשע? עשר? מה נפל עליו פתאום.

ואיך, פס באמצע, או הרבה?

לא זוכרת, הרבה. למה אתה שואל?

מסקרן אותי. והשדיים?

מה השדיים?

מתי התחילו לצמוח?

לא זוכרת, בטח באותו זמן.

תחשבי מתי קנית חזייה ראשונה.

אי-נוחות משונה מתחשרת בחזה, עוד מעט תיתקע בגרון. בכיתה ז' אני חושבת, לא, ח'. למעלה התפתחתי מאוחר.

היית ילדה גבוהה עם חזה קטן והרבה שיער, הוא מסיק באיטיות, קולו נמוך.

כן, אומרת מאיה בלחש.

והבנים לא נגעו, לא נישקו?

היו והיו.

למה אני צריך לסחוט ממך מידע? מה כל-כך קשה לך לשתף פעולה?

היו מציקים כאלה, כאילו לא בכוונה, נתקלים בי בכניסה לכיתה, דוחפים.

ובשכונה? בבית?

באוטובוס. שנאתי לנסוע באוטובוסים צפופים. תמיד היה מישהו שנצמד אלי מאחור.

לא, אני מתכוון מישהו שאת מכירה.

לא, למה, למה אתה מתכוון?

עמי שותק. בשביל מה כל השאלות האלה, חושבת מאיה. אני מרגישה שאתה חוקר אותי, היא אומרת בקול.

בגלל זה את לא משתפת פעולה? (פעם שנייה הביטוי הזה, מה מניע אותו?) אני רוצה לדעת עלייך, את לא רוצה לדעת הכל עלי? גם את שואלת.

אני חושבת שאני יודעת.

את לא.

מה למשל?

מה עשיתי כשהייתי בן אחת-עשרה, שתים-עשרה.

סיפרת לי. עם השכנה.

אבל איך הייתי, את לא רוצה לדעת פרטים?

איך היית? היא מזייפת.

לילה טוב. עמי מפנה גב בזעף.

לא, באמת, היא מזדרזת, תספר לי מתי צמח לך.

את לא באמת מתעניינת.

נכון, לא אכפת לי מתי צמח לך, אבל מה בדיוק עשית עם השכנה - זה כן.

היו ברחוב שתי אחיות, הבנות של המכולתניק, הגדולה לא עניינה אותי, אבל הקטנה, רחל, היינו מתעסקים בכל הזדמנות.

אהבת אותה?

תקראי לזה ככה, מה אני יודע. הייתי חרמן כבר אז. בקושי היו לה שדיים.

מה כבר הייתם עושים, שני ילדים.

הייתי מפשיט אותה, נוגע לה. אני זוכר שהיתה כמעט חלקה למטה, עקבתי איך היא צומחת.

בת כמה היא היתה, היא בכלל הסכימה?

זה היה משחק כזה, היא לא רוצה ואני מכריח אותה. כאילו בכוח.

זה לא נשמע יפה.

היינו ילדים, קחי בחשבון, לא מבוגר שתופס ילדה. היא כאילו לא רצתה, אבל היתה באה אלינו הביתה הרבה, בהתחלה עם אחותה, אחר-כך לבד, ונשארת לשחק אתי. היה לי זיוף של 'מונופול', עם כאילו כסף ישראלי וכל-מיני בתי-מלון וחופים, והיא תמיד הסתכלה עלי במבט ארוך, אמרה שהיא רוצה לשחק. היינו נכנסים לחדר, וכשהתקרבתי, היתה שותקת, מורידה לי את הידיים, עוד פעם ועוד פעם, אבל נצמדת. בהתחלה הייתי צריך להכריח אותה. היא לימדה אותי לא לנסות להבין נשים.

מאיה מזועזעת ומרותקת. עמי נהג לומר שהתאהב בה מיד כיוון שהיתה ישירה, לא שיחקה את הבלתי-מושגת ונמנעה מהעמדת-פנים. מה הוא מנסה לספר לה עכשיו, כמעט שבע שנים לאחר שנישאו.

תחשוב על מעיין, היא אומרת. זה לא מזעזע אותך?

או על גילה, הוא אומר. זה לא אותו דבר. עליהן אני אשמור.

שיחה לילית תמימה. מעניין שאני נזכרת בה דווקא עכשיו. קיבעונות של חוויות ראשונות מכוונים את חייך גם כשהמודעות כבר בגרה, השתנתה ומכתיבה היגיון, או לפחות מנסה להכתיב. היא מיטיבה לזכור את הלילה ההוא. אל נינוחות היחד חדר צופן חדש, שולח מחוש-גישוש, בודק, עטוף בחשש, עדיין מאפשר הכחשה.

בכל-זאת מופרע, היא חושבת עכשיו, אבל אז, עצבנית וקצרת-רוח, כעוסה ונבוכה כאחת, נדהמה להיווכח שהיא מגורה. רטיבות דביקה הצטברה בין רגליה.

לילות דומים יבואו במשך השנים, פזורים בין החודשים. כשהילדים אינם, כשסרטי הווידיאו למבוגרים יהיו מלאכותיים מדי, או משעממים. עמי מבקש-משכנע לחזור ולתאר את ילדותה המינית. חוקר לפרטי-פרטים, מי נגע בה, היכן, איך. תנסי להיזכר, לא יכול להיות שזה הכל. אולי חברים של ההורים, אחים של חברות? שולה מתהום הנשייה שלה זיכרונות מכוערים ששכחה, מדרבן אותם לצוץ בבהירות מחרידה. והיא מתנגדת. מתווכחת ומתגרה.

גיא, נער בן שבע-עשרה, אח של ליהי, איך שכחה את ליהי, הן היו יחד מהגן עד כיתה ג', ואז היא נעלמה לה עם הוריה בנסיעת שליחות לדרום-אמריקה. באחד הקייצים של החופש הגדול, כשחיפשו אחר גור חתול שיילל נואשות בסבך הגדר-החיה ונשרטו מבוגנוויליה סגולה, הן עירבבו את דמן בשבועת נאמנות. מעניין מה קורה איתה עכשיו, ודאי התחתנה, החליפה שם-משפחה. אבל יש אתר חֶברֶה, היא עונה לעצמה, יודעת שלא תנקוף אצבע לברר. כבר התרגלה לפינג-פונג הפנימי של תהיות ותשובות, מערבולות קטנות שהיא נהנית להיסחף לתוכן, להתבלבל, להגיח לרגע כדי לנשום, ושוב לשקוע, לדעת שבסופו של דבר לא תעשה כלום, רק תצוף.

הוא המתין לה מאחורי הדלת. ליהי לא בבית, אמר, תיכנסי. מאיה בשמלת פרחים אוורירית, ילדות לא הרבו אז ללבוש מכנסיים ארוכים, רק קצרים. כבר היה סוף הקיץ, ריח יסמין באוויר, פרחים שנהביים פערו שפתיים על גדר הבטון של הבית המשותף, מלווים אותה במדרגות, נעלמים מאחורי הדלת. בית יפה היה לליהי, נפתח בסלון ענק, שבסופו מדרגות מתעקלות אל חדרי-השינה. היא תיכף תגיע, אומר גיא, תעלי. במדרגות הרגישה את גופו מאחוריה ולא הרשתה לעצמה לשער כלום. בת כמה היתה? כנראה בסוף כיתה ג', כי כשהחליטה לספר לליהי, כבר לא ראתה אותה יותר. האם זה מה שאיפשר לו מצפונית, הגיונית, לגעת בה? איזה מלים באות לך, למה לא לומר שהוא נגע בך מופרע, חולני, כמו פסיכופת?

רוצה לשחק?

במה?

באבא ואמא.

אבא ואמא? הביטה בו משועשעת.

כן. ראית פעם?

לא. היא יודעת בדיוק למה הוא מתכוון. והיא לא ראתה אותם ולא רוצה לראות. כל העניין נראה מגעיל.

אין לך אח, נכון? את רוצה לראות איך נראה הדבר הזה שעושים אתו ילדים?

לא, היא אומרת בפסקנות, מתה מסקרנות.

זה פשוט מאוד, אני אסביר לך.

גיא במכנסי חוף ירוקים, ניילון רעשני עם פסים צהובים וכחולים. היא רואה בזוועה שבטנו נחשפת, שחומה, אוי, אין לו תחתונים, פס שיער מקורזל יורד מטבורו לעבר, לעבר מעל למכנסיים המגולגלים, שנאחזו, הוחזקו, נתפסו בירכיים שריריות, נחשף יער עבות, העין קולטת את המראה כולו, שמתוכו, באמצע, היא חייבת להזיז את העיניים ולא יכולה, זין אדום, ענק, מזדקר מעלה. גיא מחזיק בו בידו הימנית, השמאלית מהודקת על זרועה. תתקרבי, מאיה, את רואה, זה לא עושה כלום. ככה הוא נראה.

מאיה מנסה להתרחק, להצטמק, להיעלם, אבל מתבוננת מהופנטת. היא לא יכולה לא להביט. אבא לא מסתובב בבית בלי מכנסיים. גם מהמקלחת הוא יוצא לבוש. תיגעי פה, אומר גיא, תרגישי את זה, זה לא יעשה לך כלום.

היא לא תיגע. היא לא תביט, היא לא תרגיש. בשום אופן לא. מרותקת היא סוקרת את המגדל האדמומי שכותרתו עגולה וחלקה. לא צריך לגעת כדי לדעת שהיא חלקה. אוי, אמא'לה, תחושה משונה.

תראי כמה הוא קשה. ידו לוחצת על ידה המונחת על איברו.

מרוכזת בחמישה סנטימטרים של פנים כף ידה, ידו של גיא מעלה-מורידה את כפה, מכופפת את אצבעותיה, מעולם לא חשה תערובת בלתי-אפשרית כזו של רכות וקשיות, חום וזרות, מהולים בפחד נורא. גם עכשיו מאיה מתביישת. איך תספר לעמי? היא אינה יכולה לומר 'הוכרחתי', 'בכיתי', 'התנגדתי'. היא יודעת שלא רצתה, אבל היא מספיק ישרה כדי להודות ששיתפה פעולה. אי-אפשר לשתף פעולה מתוך מיאון, היא חושבת, אפשר לשתף פעולה רק מתוך נכונות. עמי ממתין לה בציפייה דרוכה. משלים את מה שאינה מספרת. זה הכל? הוא שואל.

לא מספיק לך? היא מצטמררת.

מה מבינה ילדה קטנה רוצה-לא-רוצה. כל-כך טבעי שתרצה לדעת ולראות, כל-כך טבעי שתחשוש.

עמי לא מסופק. ידו על אגנה, עולה-יורדת לאורך ירכיה, אצבעותיו חותרות אל העור הפנימי הרך.

הוא גמר? צרידות חודרת לקולו הנמוך.

לא יודעת. כנראה כן.

לא ראית?

הייתי מאובנת. לא הבנתי, הייתי -

אבל הוא לא נגע בך.

אתה נגעת?

שמתי לה אותו בין הרגליים, הוא אומר, הנה, ככה. ועמי מתרומם ועולה עליה, נשכב למלוא אורכה, ראשו מגיע אל שורש צווארה, ידו השמאלית תומכת בגופו והימנית מפנה דרך בסבך שערותיה, מטמינה את איברו לאורך איברה.

תהדקי, הוא מבקש. ככה שמתי לה. קולו אחר.

אבל היא היתה חלקה, לוחשת מאיה, קרסוליה מתכלים והיא נדהמת להיווכח עד כמה התלחלחה.

לא נכנסתי, רק שיחקתי לה בפתח, ככה. עמי מרים ומוריד את אגנו, ומאיה אוחזת בו בחוזקה. העדינות שבו, היא חושבת עכשיו, הגבריות שבו. הן כל-כך חסרות לי.