דה לה קרם

מ' עשתה זאת שוב. לפני שנתיים היא עלתה לבמה בהופעה של דה לה סול בשוויץ ואמש (ה') היא נשלפה בפעם השנייה מהקהל עם עוד 25 בנות בקליימקס של ההופעה, עם השירים Baby Phat ו-Shopping Bags. דה לה סול יודעים לתת כבוד לבנות, בניגוד ללי סקראץ' פרי והשטויות שהוא פלט על המין היפה לפני ארבע שנים בהופעתו הראשונה בארץ. אבל לפני שנגיע לסוף ההופעה שהשאירה אותי ברקיע השביעי - נחזור שעתיים אחורה.

השעה 23:00, מחוץ להאנגר 11 ("היינקן ווייבס") ששופץ להפליא, החלפתי חוויות עם לירון וקוואמי על הספיישל דה לה סול ששודר ערב קודם בגלגלצ. סאבלימינל סיפר איך החבר'ה באו לרוקן את הבר

דה לה סול (צילום: רפי ברבירו)

 במועדון שלו ערב קודם. כל מי שנושם היפ הופ היה שם. אנשים שבאו בדקה התשעים קנו כרטיסים מספסרים אדיבים, זכרונות מהופעות היפ הופ שהיו בעבר בישראל נשמעו מכל מיני כיוונים, אבל לא היה ספק שההופעה שתתרחש עוד מעט תשבור שיאים. מי היה מאמין שאחד ההרכבים הגדולים בהיסטוריה של ההיפ הופ יופיע בישראל?

אחרי חימום של אורי שוחט ודי.ג'יי אלארם עלה די.ג'יי מספר 1 לבמה – מייס, ונתן סט היפ הופ לחימום האווירה. תפסתי מקום ליד הרמקולים ויכולתי לראות את דייב ופוס רוקדים להם מאחורי הקלעים ונכנסים לאווירה. עשר דקות לאחר מכן הם כבר נתנו לקהל הישראלי מנת היפ הופ אמיתית כמו שלא קיבל מעודו - והתקדמתי לשורה הראשונה. דה לה, שמופיעים על הבמות כבר 16 שנה, הפגינו יכולת בימתית מדהימה, מלאת אדרנלין, בלי בולשיט של קללות, פוליטיקה או פוזה של בלינג בלינג. ההרכב יכול להעביר שיעור חשוב להרבה הרכבים נפוחים שמורחים את ההופעה שלהם בצרחות יו יו מטומטמות. פרופורמרים בחסד. זה לא שדה לה לא עשו את משחק "איזה צד של הבמה יותר חוגג", אבל זה נעשה בטאקט ובמינון הנכון. הקהל לא הוריד לרגע את הידיים. אגב, אני הייתי בצד החוגג.

למרות שדה לה סול שרו שירים מכל האלבומים שלהם עדיין חסרו לי שירים כמו The Magic Numer, Jenifa Taught me, ועוד שירים מאלבומם הקודם, Aoi:Bionix. אבל שירים כמו Rock Co.Kane Flow כשהם הפכו לרובוטים מהלכים חיפו על החסר. בשורה תחתונה, דה לה נתנו מעצמם 100 אחוז של היפ הופ טהור ושמח ולא השאירו שום לקוח מאוכזב.

לי סקראץ' פרי שעלה אחריהם כבר הוריד לי את האנרגיות ב-50 אחוז, אבל באמת אי אפשר להאשים אותו – בגילו המופלג (69) זה מדהים שהוא עדיין עומד על הרגליים. למאד פרופסור כבר נשאר רבע אולם... מי שלא ראה אמש את דה לה סול במו עיניו הפסיד חתיכת היסטוריה. את החיוך שלי אי אפשר להוריד עד עכשיו. (רפי ברבירו)  

חבר מכוכב אחר

"איי לאב יו, איי לאב יו", חזר ואמר לי "סקראץ'" פרי אמש לקהל בקול ילדותי ומתוק על בימת ההאנגר. לפני ארבע שנים עמד פרי על אותה במה, כשמאחוריו הרכב חזק וכוחני. לאחר כמה שירים באותה ההופעה, פרי הדליק ג'וינט אימתני, לקח כמה שאיפות והעביר אותו לקהל. אתמול, זה לא קרה, אך מבחינתו, זה כנראה ממש לא משנה. נמל תל אביב נראה בראשו של פרי כמו חוף קסום בג'מייקה. הוא ידע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים כדי לספק לכולם ערב נעים ומלטף. גבוה גבוה, מעל הלהקה ששומרת על קצב לתפארת כל ההופעה, פרי ספק שר ספק מטיף, ועושה חיים משוגעים כשהוא פולט מפיו אמירות ומשפטים שאת רובם רק הוא באמת מבין.

פרי הוא האיש החשוב ביותר בעולם (בין החיים) בכל מה שנוגע למוזיקת הרגאיי והדאב. "אני מלך ישראל מפני שאני מלך הראגיי, מלך הרוק, מלך הפופ, מלך הג'אז ומלך של כל מה שקוראים לו 'מוזיקה'", הוא אומר בעוונה.

פרי הוא הנגטיב המושלם לכל מה שמשתייך לכינוי "מיינסטרים". האמת, הוא קצת מסובב. בזמן הראיון איתו, בכל שנייה נתונה הוא עצר לנקות את שלל התכשיטים אותם הוא עונד על צווארו וגם על נעליו. תוך כדי שהוא מפטפט בנחת עם אשתו, הוא מצלם את עצמו רוחץ ידיים במצלמת וידאו, ולא נפרד מהמחשב הנייד שלו. "המוח שלי הוא מחשב, ואני חייב לקחת את המוח שלי לכל מקום", הוא מבהיר, "במוח שלי ישנה מילה שמורכבת מכל האותיות באנגלית, מהאות A לאות Z. יש לי שם הכל. בשבילי, המחשב מייצג את ההתחלה ואת הסוף. בהתחלה הייתה מילה, אחר כך המילה גידלה בשר ודם ואז הפכה לנשמה חיה". מבינים?

אבל בעוד שלנו נדמה שפרי נחת פה במקרה מפני שנגמר לו הדלק בחללית, נראה שבראשו הכל ברור. "חשוב לי לומר לאנשים בישראל, שאלוהים לא חי בבית הכנסת, מכיוון שהמילה בית כנסת Synagogue מורכבת מ'חטא האלוהים' (Sin Of God). וחטא האלוהים גר שם וגם בכנסיות. הכנסיות והממשלות הן הבעיות בכל מקום, בגלל כשאתה לא חופשי, אתה חייב להשתחוות בפניהן. תיזהרו מבתי הכנסת, תיזהרו מהאפיפיור, תיזהרו מהארכיבישוף ומראשי הממשלה. הם אולי קוראים לעצמם ראשי ממשלה, אבל הם בעצם פושעים (Crime Ministers במקום Prime Ministers), והם ישטו בך וינצלו אותך". גורו אמיתי.

רק שתדעו

פרי נולד בשנת 1936 כריינפורד יו' פרי והחל את מסעו המוזיקלי בסוף שנות החמישים יחד עם אושית מוזיקת הסקא "פרינס באסטר". הוא היה מפיק מוזיקלי באולפן המפורסם "Studio 1", שהיה למעוזם של המוזיקאים בג'מייקה, ובהמשך גם הפך לתעשייה שלמה. לאחר מכן, שיתף פרי פעולה עם ג'ו גיבס, אך השניים לא הסתדרו, ופרי החליט להקים חברת תקליטים משלו בשם "Upsetter". בשנות השבעים הסוערות פרי הוציא שלל יצירות לקהל הרחב, כשהוא משתמש בכינויים רבים כגון: ג'ה ליון, סופר-אייפ, 'דה אפסטר', וכינויו המוכר ביותר: "'סקראץ"'.

בסוף שנות 60 פרי פגש בחור צעיר בשם בוב מארלי והשניים החלו לעבוד יחדיו. פרי הפיק כמה מיצירותיו הבולטות של מארלי ולהקת הוויילרס, ואחר כך מכר את ההקלטות שלהם לחברת התקליטים "טורג'אן". השירים המוקלטים הפכו ללהיטי ענק בג'מייקה, אך השמחות והחיוכים של פרי הופסקו כשכריס בלקוואל, מנהל חברת התקליטים "Island", שמע את ההקלטות הטריות והחתים את מארלי וחבריו לחוזה שמן ומפואר. פרי נשאר בלי כלום, ובמשך שנים הקפיד לכנות את בלקוואל כ"ערפד" ואל מארלי התייחס כאל מי שמחפש לעשות כסף מהיר.

למרות הקשיים, פרי המשיך לעבוד עם אמנים מכובדים כגוון: The Clash, Junior Marvin, ושותפו King Tubby, כשהוא משחרר סינגלים ותקליטים ללא הפסקה. העבודה הבלתי פוסקת, הובילה אותו כנראה להתמוטטות. פרי, שתמיד היה רגיש, החל להיעלם מעין הציבור. על פי סיפורים רבים בספרים ובביוגרפיות שלו, הוא נפל לסמים קשים, והתמכר לקוקאין ול-LSD. עוד סיפור בלתי נשכח הוא שעקב מצבו הנפשי פרי שרף את כל אולפנו הפרטי המפואר ("Black Ark"), וקבר הקלטות אגדיות שלו באדמה. הוא מצידו, טען בזמנו כי זה היה קצר חשמלי שהוביל לשריפה.

פרי לא הפסיק לעבוד ולהפיק אך בהחלט שמר על פרופיל נמוך יותר. מבקרים מוזיקליים טענו כי הוא הפסיק להיות פרפקציוניסט, תכונה שהייתה לדגל באישיותו, אבל פרי המשיך לעבוד עם שלל אומנים ביניהם גם ה"ביסטי בויז", ומאד פרופסור.

ומה היום? "אני לא צופה ב-MTV, ובשטויות שלהם", הוא אומר, "אני מאמין במוזיקה שורשית, מוזיקה קדושה, מוזיקה אלוהית ובכל מוזיקה אחרת ש-MTV עוד לא מוכנה אליה. אבל הקהל מוכן לשטויות, אז הם מקבלים מהם שטויות".

ומהי בשורתו לישראלים? תשתדלו לעקוב: "אני יודע שישראל תאהב את מוזיקת הרגאיי, ואני יודע שהיהודים יאהבו רגאיי בליבם ובנשמתם, היהודים צדקו כשהם בחרו במוזיקת הראגיי, כי אין עוד מוזיקה אחרת לבחור, אלוהים אמר: 'אני הוא האלוהים של ישראל, אני המלך של ישראל', ואם אלוהים לא היה המלך, הוא לא היה מעיד על עצמו שהוא אכן המלך, אז אלוהים בטוח אוהב את ישראל, מאוד".

לי "סקראץ''" פרי יופיע יחד עם מאד פרופסור הערב (ו') במעבדה בירושלים ומחר (ש') במועדון הזאפה בתל אביב בשעה 22:00.