שמונה מעות

בדיסק השני, אחרי שהסרט נגמר, תמצאו גרסה חלופית לסוף הסרט. או "הגרסה, כפי שנכתבה בתסריט וצולמה". מדובר בסיקוונס חמוד מאוד בן שמונה דקות, שסוגר את סיפורן של דמויות המשנה מסיפור המסגרת (בעיקר את דמותו של ביל פקסטון). בקומנטרי מסביר קמרון שבשלב בעריכה הוא הבין שהסגירה הזאת מיותרת, ושהוא צריך להתמקד רק בסוף הסיפור של ג'ק ורוז. אם הלכתם על המארז בן ארבעת הדיסקים, כנראה שאתם ממש אוהבים את הסרט. אם כך, חפשו בדיסק מספר 3 כ-30 סצינות שהושמטו מהסרט בתהליך העריכה. 50 דקות נוספות של סרט יש כאן. רובן סצינות קטנות, או ביטים שגולחו מתוך סצינות קיימות. אם תקפצו לסצינה 21, תמצאו משהו די מרהיב. מדובר במרדף בן שלוש דקות, שצולם במשך שלושה ימים ושעלה יותר ממיליון דולר להפקה.

"זו אולי הטעות הכי גדולה שלי", מודה קמרון בערוץ הפרשנות. "כתבתי את הסצינה, צילמתי אותה ולרגע לא הבנתי, ואיש מסביבי גם לא הבין, שהסצינה הזאת ממש מיותרת". רק בהקרנות המבחן ראה קמרון שהקהל סובל. הוא חשב שהיא ארוכה מדי, אז הוא קיצץ אותה קצת. לא עזר. רק כשהוא השמיט אותה סופית הוא זכה לציונים גבוהים מקהל המבחן. בסצינה דנן נמלטים ג'ק ורוז ממשרתו של קאל, בעלה של רוז, הרודף אחריהם באקדח שלוף, כדי להשיב אליו את היהלום שנמצא בכיס המעיל של רוז. עיקר הסצינה מתרחש בחדר האוכל של הספינה הטובעת, בשעה שהוא הולך ומוצף מים. כלומר, בסוף כל טייק היה צריך לייבש את הסט, להחליף מפות וסרוויסים לאולם שלם ולהציף אותו מחדש. ואחרי כל המאמץ הזה, הסצינה נשארה בחוץ. למה? כי הקהל, מסביר קמרון (בתבונה מסוימת), לא הסכים לקבל שבשעה שהטיטאניק שוקעת וחיי כולם נמצאים בסכנה, שאיש אחד באקדח שלוף יהווה איום אמיתי לגיבורים. "המתח מהסיטואציה של טביעת הספינה היה מספיק, לא היה צריך להוסיף סצינת מתח נוספת על זה". ובכל זאת, כתוספת המתגלה כעבור שמונה שנים, זו סצינה מרשימה (ומגלומנית) מאוד.

עוד ב"סינמסקופ": על "סיפורי נרניה" ועל האורך הבלתי נסבל של הסרטים החדשים