שְבָא בנפתולי התשוקה

שתי כורסאות ישנות, שולחן קטן שעליו זר כלניות צבעוני, סמוך לחלון המשקיף אל הים. נפגשתי עם שבא סלהוב בדירתה ביפו. לא לעתים קרובות מזדמנים מפגשים כאלה. השיחה עם סלהוב, כמו הקריאה בספרה החדש, המופלא, "מה יש לך, אסתר" (הוצאת כתר), היא מסע סוחף ורב יופי על גלי השפה ומנעדיה, בנתיבי מחשבה עשירה ופיסות חיים המרכיבים את עולמה של יוצרת חכמה וייחודית. סלהוב פרסמה עד כה את קובץ הסיפורים "עונת המשוגעים", את ספר הילדים "מסע האותיות של תמרה" ואת ספר השירה "עיר ונשיה". היא כותבת על אמנות בכתבי עת ובקטלוגים ומשלימה עבודת דוקטורט בפילוסופיה יהודית.

שימוש חד פעמי שבא סלהוב (צילום: עדי מזן)

"מה יש לך, אסתר" הוא סיפור על אהבת הנעורים האבודה של אסתר רובין, ותשוקה חדשה שכובשת אותה בוונציה. זה סיפור על מעברת עטרת, שהפכה לפרוור מערבי; זה סיפור על רינה רובין, אמה של אסתר, שמבקשת לקיים את צווי העולם הישן לצד האפשרויות שמזמנת לה המודרניות; וזה גם סיפורה של אנה ברוואר, משוררת יהודיה גרמניה שאסתר חוקרת את קורותיה.

סלהוב נולדה במעברת עקיר, קרית עקרון של היום, להורים יוצאי לוב. מקור שמה המיוחד בשם הערבי של סבתה- שִבָּא. "משא לא פשוט, השם הזה", היא אומרת, "אבל, כל אחד סוחב איתו איזה נדנוד של ילדים".

סגנון הכתיבה הייחודי שלה אוצר בתוכו תשוקה עצומה. נדמה כי היא עמלה על כל תיאור כמו אומן ערבסקות, יוצרת מתווים מפורטים ועדינים, שיוצרים יחד מראה מרהיב. הסיפור מתרחש גם בתוך המילים. עורך הספר, שמעון אדף, היטיב לתאר זאת כדרמה לשונית של ממש. "אני חיה דרך כתיבה", אומרת סלהוב, "בצורה מסוימת, מה שאני לא נמצאת בו כשאני כותבת פשוט לא קיים. זה המעשה שלי בעולם. יש אנשים שעושים: אבא שלי היה בנאי, אמא שלי היא עקרת בית מדהימה. אני יודעת עברית. אני חיה בתוך זה כמו שבן-אדם אחר חי בתוך חומר ולבנים. במשך שנות הכתיבה הבנתי שזו לא לשון אחת, אלא לשונות אין קץ. העברית כונסת לתוכה גם את המצרית, והארמית, והבבלית והפרסית, וגם את הגרמנית והיידיש והערבית. המרחב הזה הוא כל כך עמוס בשבילי שהוא לא ניתן למיצוי. אני מקווה שאני יוצרת בספר מרחב עשיר, עולם שלם שאפשר לחיות אותו דרך הספר. לחיות זמן, תודעה, רגש, זה מה שאני מנסה לתת למי שמצטרף למסע הזה - מרחב שלם של חיים שלמים. זה לא צריך להיות מפגש חטוף".

אירופה שבכל מקום

חוט המחשבה של סלהוב מוביל הגיון מאוד אישי. גם המעשה הסיפורי שלה, כמו השקפת עולמה, מכוונים אל המרחב הפנימי. "קראתי למעברה עטרת", היא אומרת, "מפני שבעיני המרחב הפנימי הוא הבית - כמו עטרה - נקודה בתוך נקודה בתוך נקודה שבה נמצא בית, שבו נמצאים אנשים".

שבא קשורה בעבותות לנופי ילדותה: " אני גרה ביפו", היא אומרת, "כי הדבר שיפו הכי דומה לו זה עקיר". נופי הבית מופיעים גם בסיפור - בית משפחת רובין בעטרת שבספר, הוא במידה רבה הווילה שבנו הוריה על הצריף שבו גדלה בעקיר. המרחבים האישיים שלה כובשים גם נופים אחרים בסיפור: קשה, למשל, לזהות את ונציה בספר, וסלהוב מסבירה שהסיבה לכך היא שוונציה של הספר אינה אלא עיירת ילדותו של אביה בלוב.

כאשר ביקרה בוונציה במסגרת עבודתה בבינאלה לפני מספר שנים, התעורר בה לראשונה הדחף לכתוב את הרומן: "אני כותבת על ונציה כי הדבר שהיא הכי דומה לו זה לזְלִיתֶן של אבא שלי. הוא הגיע מלוב בגיל תשע וחצי והיה מספר על באב-אל-בחר, השער אל הים. כשהייתי בוונציה, ראיתי את השלט בכניסה לגטו ובשנייה אחת זה הפך לשער הים, כי זה הכי דומה למה שתיארו לי כל הילדוּת. הרי הם לא הביאו איתם תמונות משם. הדבר היחידי שקונקרטי בספר, זה שמי שהולך מכיכר סן סטפנו, יורד בגשר האקדמיה ופונה ימינה, נופל לתעלה. על זה הקפדתי - הוא לא ימצא שם את מכון הגנזים של אנה בראוור".

גם אירופה של הספר אינה אירופה הקלאסית, לא פריז של הלובר, לא ונציה של כיכר סן מרקו. "אירופה שבכל מקום" היא מכנה אותה. "ונציה היא חדר בבית אנה בראוור. כל המתווה של המרחבים החיצוניים והנפשיים הם חדרים שתופרים סוג של פריפריה, של שוליים, שבהם נודדים אנשים שלא מתמקמים בשום מרכז, לא של הגלות היהודית ולא של הציוויליזציה המערבית. אירופה מחלחלת לכל מקום והמערביות היא בכל מקום, ולכן הניסיון למצוא איזה מזרח הוא באמת בפנימיות, במקום שהוא בְּלב חדר, בלב פנימה. זה בעצם הניסיון שלי בספר, לשבור כל סטריאוטיפ של מה זה מזרחי ומה זה מערבי."

אני תוהה אם זה עד כדי כך פשוט. הרי הדמויות האלה בעצם אבודות, הן לא מתיישבות אף פעם.  כך שהמקום הפנימי הזה הוא מקום ללא מקום. ואולי בעצם המזרחי צריך להתאמץ יותר בשביל למצוא מקום?

"ולמי יש מקום? ומי מזרחי? רינה רובין מזרחית יותר מאשר אנה? זה שהיא מייעדת את אסתר להיות 'דוקטורה', אשת איש נכבד, עם מקצוע טוב, מה ההבדל בין זה לכינון 'אנה הברונית לעתיד'? שזה נאמר ביהודית ערבית וזה נאמר בגרמנית? זו שפת החוץ משהות במחיצת ערבים, בגלות ערבית, וזו שפת החוץ שהושאלה בגלות האירופאית".

ובכל זאת, הרי ההבדלים האתניים האלו אינם בטלים בשישים. הנה למשל ספרה החדש של שרה שילה, "שום גמדים לא יבואו", מתרחש בשיכונים של מעלות ומביא סיפור מזרחי לא פשוט. אז אפשר להגיד, "זה סיפור אישי" ו"יש הרבה כאלה", אבל מישהו בכל זאת שילם את המחיר, אי אפשר להתעלם מזה.

"המזרחיות, מה לעשות, היא לא רק עוני", אומרת סלהוב, שמתקוממת נגד הזיהוי המוחלט של המזרחי עם דלות, "אם מישהו חושב שהמזרחיות מתגלה במלוא עונייה בתודעה כושלת שמגלמת את העברית בגמגומיה, בשבריה, בריסוקה - מוכרי נעליים בדרום העיר שמתחתנים עם עוזרות ספריות, בסדר. אבל מה לעשות, אני גדלתי במרחב שכל כולו זעיר בורגני. מישהו בחן את המרחב הזה? את בעלי העסקים הזעירים שהם עיקרו של המשק הישראלי לפחות מאז שנות השמונים?"

יש איזה מינימום בעולם

סלהוב, מתברר, מציעה ספרות פוליטית מסוג אחר, כזו המתרחקת מהאג'נדה המזרחית, ומפנה את המבט פנימה. בעיניה, "הפוליטיות של הספר היא האפשרות לדבר בשקט מוחלט את הדבר שאתה מבין בשקט, בתוך איזשהו שאון זדוני".

היא מותחת ביקורת חריפה על השיח המזרחי: "כל הדיון הזה איבד סוג מסוים של טקט", היא אומרת. "זה להתנהג בתוך האמנות כמו בסניף של הליכוד, או של המערך. הספר הזה הוא תרגיל באיך מדברים באירוניה בעידן שבו אנשים חושבים

שהם מנהלים מלחמת תרבות בקרב על הזהות: צועקים 'אתה גזעני! אבא שלך אמר על אבא שלי שהוא מרוקאי מסריח!' - את נהיית חרשת מרוב שטויות! את לא יכולה להגיד 'אני מזרחית', את לא יכולה להגיד 'אבא שלי מהעיר הזאת והזאת', בלי שיחשבו שאת רוכבת על איזשהו סוס. ואלו דברים חשובים, בעיקר כשאתה עוסק בספרות. אלה המקומות האישיים שבהם אתה בטיונינג הכי מדויק והם באים אליך עם המגפונים האלה, המצמררים! וכולם כל כך צודקים, כולם נעשקו, כולם איבדו הכול - לא שזה לא נכון, אבל זה לא קשור לצדק, לא עבור מי שבא מכתיבה.

"יש איזה מינימום שקורה בעולם. חייבים להודות בזה בינינו לבין עצמנו: גבר פוגש אישה ועוד גבר פוגש אישה. ולמרות שכמעט כלום לא קורה, בכמעט כלום הזה נגזר גורלנו. זה הגבר שבו אנחנו מתאהבים, או לא מתאהבים. התפקיד של הסיפור זה להסביר למה. והתנועה הזו, בין הכמעט כלום לגודש העצום, שהוא הגורל שנפל בחלקם של בני האדם שעליהם אתה מספר את הסיפור, זה מבחינתי העולם שבו מתרחש הספר. את הרווח בין ההכל והלא כלום הזה אנחנו סוגרים באמצעות הפנטזיות שלנו, באמצעות מה שאנחנו מבינים כחלום, או דמיון, או כאפשרויות שעוד לא מוצו, אלה המרחבים שבהם אני מניעה את חוטי, זה המקומות שבהם המסכת הספרותית שלי נטווית. זו לא בדיוק קרקע של התרחשות ברורה - הוא הלך לשם וכך וכך היה. הפער בין עובדה במובן הקשה שלה, לבין מה שבאמת היה, הצורך לבדוק את הדברים האלה משאיר מקום אינסופי לדמיון, כי אתה מוכרח לעמוד על איזושהי קרקע, וכל אחד צריך למצוא את הדרך שלו. אני, הדרך שאני מצאתי, זאת הדרך שבה יש הכרח מסוים למקום שבו הפיכחון הוא תמיד משהו פנימי, משהו שקשור ליקיצה שבוקעת מבפנים, של רוח ולא של חומר. והכתיבה זה אחד המדיומים שהם שם לפני ההבנה הזאת, מקום שכל הזמן קורה בו הסיפור שהופך להיות ההיסטוריה, העובדה הקשה של הזיכרון".