הרופא המדומה
בין שני רופאים באפריקה הענייה והמוזנחת מתנהל ויכוח פנימי ומרתק מי משניהם הוא רופא טוב יותר. דורון קורן על "הרופא הטוב" של דיימון גלגוט, שהוכתר כממשיכו של קוטזי
על-פי השליש הראשון, האיטי והמונוטוני, של "הרופא הטוב", ספרו של דיימון גלגוט הדרום-אפריקאי, קשה לנחש את המתח הסיפורי הקדחתני שיתפתח בהמשך. וכשמגיעים לחלק המותח, קשה לשער לאן יתגלגלו הדברים: דרום אפריקה, למרות ההשוואה המקובלת, שונה מאוד מהסביבה שלנו ומהסכסוך שלנו. שונה במרחביה ובנופי ה''בּוּש' הפראיים ("ארץ דחוסה וחמה... שבה שום דבר לא נשאר כשהיה. מתכות נאכלו והחלידו, אריגים נרקבו, צבעים עזים החווירו"), שונה בשבר החברתי שהצמיח חטא הגזענות - הסיפור מתרחש בשנים הראשונות לאחר ביטול האפרטהייד – ואיכשהו שונה גם נפשו של המספר שצמח במולדת הזאת - רופא לבן אכול ייאוש, בעל כוונות טובות ואלימות אצורה. הזרות הזאת של הקורא הישראלי לכמה מחומרי הספר שלפנינו היא חלק מאי-הוודאות וחלק מהמתח.
"הרופא הטוב" הוא סיפורם של פרנק (המספר), רופא ציני בשנות השלושים לחייו, שעם קריסת נישואיו ובגידת אשתו מַגְלה את עצמו לבית חולים שומם בעיירת רפאים נידחת, ושל לורנס, רופא צעיר ונלהב, חידתי מעט, המגיע לאותו מקום לשנה של שירות קהילתי. העיירה בה הם נפגשים, ובית החולים החדש והכמעט נטוש שבתוכה, הם חלק מן ה"הומלנדס" (שנודעו גם בשם "בנטוסטנים") שהקים משטר האפרטהייד רגע לפני קריסתו, כדי לאכלס בהם אוכלוסיות שחורים נחשלות. עם השלמת הבנייה וחילופי המשטר הפך המקום לחסר משאבים ולמוקצה בעיני התושבים.
שניים מאותו הכפר
בין שני הרופאים, פרנק ולורנס, נרקמת חברות עמוקה שיש בה גם יריבות, מין ויכוח פנימי בין שתי מהויות אנושיות הפוכות. פרנק ברח מסערות חייו אל הריקנות, לורנס בורח מריקנות חייו אל קדחת העשייה, והשאלה מי משניהם הוא "הרופא הטוב", כשם הספר, תלויה ועומדת לאורך העלילה. מכל מקום, המפגש הזה מעיר את פרנק מתרדמת נפש ממושכת ומעמת אותו בקצב הולך ומואץ עם עצמו: עם ההיתר המייסר שנתן פעם לחקור שבוי שחור עד רציחתו, עם אשתו ואביו המצליחנים הלבנים בדרום אפריקה ששינתה את פניה, עם הבוסית השחורה שלו בבית-החולים שכולו העמדת פנים של תִפקוּד, ועם חברתו הכושית הבורה והענייה, שנדמית לו כסתם פילגש עד שהוא תופס, אולי מאוחר מדי, שהסקס היוקד ביניהם הוא אהבה. ברקע האירועים רוחשות כנופיות פשע שחורות הנכנסות לתוך הרִיק השלטוני, לצד חיילים לבנים הפועלים בשליחות המימשל החדש שפעם הם עצמם רדפו באכזריות את אנשיו.
את כל זה מגולל הסופר הצעיר דֵיימון גַלגוּט (ה"גארדיאן" הכתיר אותו כממשיכו של קוטזי, וה"דיילי טלגרף" השווה את ספרו זה לכתבי גרהם גרין ונאיפול) בשפה יבשה, קצבית ואוורירית, שמבליחות לתוכה מעת לעת אבחנות ציוריות ומדויקות. כך למשל מתוארת "מאמא" השחורה, בעלת המסעדה הרעועה והמצליחה, היחידה בסביבה: "היא לא יכלה להפסיק לחייך, כל מִזגה הטוב קרן מן הרווח שבין שיניה הקדמיות. בזמן שהניחה את הצלחות שלנו, השמיעו זרועותיה השמנמנות קול צלצול צמידים שדמה לצלצול הכסף בקופה". התרגום של מרב זקס-פורטל עשוי היטב וקולע לרוח הכתיבה החסכונית והמעניינת של גלגוט.
והנה פרנק חוזר העירה אל בית אשתו, המאיצה בו זה שבע שנים לחתום על מסמכי הגירושין, ופוגש שם את אמה הזקנה, "חנוטה באיפור שנראה כאילו הוא עלול להיסדק אם רק תחייך", ואחר כך, בהתעוררות חרמנית קלה, פוגש גם את הרעייה לשעבר: "היא הצמידה את שפתיה ללחיי, ניקור מהיר ויבש, ואז חשתי לרגע את ירכיה הגרמיות בידי". ונדמה כי כישלון נישואיו של פרנק וכישלונו להמשיך במסלול ההצלחה של אביו, קשורים בעומק נפשו לפשעי השלטון הלבן המפלה והמעביד: באותו ביקור קצר בחייו הקודמים הוא מביט באביו הדוחק במשרתת שחורה לאסוף עלים שהפילה על השטיח, "בעוד אני לוגם מן הקפה המר ושומע את שפתו של ספל החרסינה נוקשת בשיני".
גלגוט מיטיב לשרטט דמויות אנושיות מורכבות, שלעתים ההתרשמות מהן משתנה עוד באותו עמוד. לורנס הצעיר נראה תמים לגמרי כשפרנק קולט הרבה לפניו את שטחיות הקשר בינו לבת זוגו - "מערכת היחסים שלהם היתה פשוט עוד רעיון, יבש והגיוני כמו כל הדברים שעשו", אבל אותו לורנס מפתיע את פרנק באינטואיציה שלו, כשהוא קולט את עומק הקשר בין פרנק לבין מוכרת מזכרות סתמית: "זה היה יום טוב, כמעט חסר משקל, ולכן חשתי כאילו סטר לי כששאל אותי כבדרך אגב, "שכבת עם האישה הזאת?" פרנק, שלא התראה איתה זמן רב, מכחיש, אבל הוא כמובן שכב. והוא ישכב גם עם חברתו של לורנס.
חבל שהספר הזה, שמעורר בתחילה חשד לשיעמום קל ושהופך למרתק בהמשך, מותיר בסופו של דבר טעם של אכזבה: דיימון גלגוט מסיים את הסיפור בחופזה ובצורה לא משכנעת, כמו איזה ניתוח לב דרמטי שנסגר לפתע בתפרים גסים מדי.
